אחת מהנחות היסוד של NLP  היא שאיננו יכולים שלא לתקשר. כלומר, גם כשאנחנו מתעלמים כביכול ממישהו או משהו, אנחנו מתקשרים איתו, ומעבירים מסר.

הנחת יסוד אחרת היא שמשמעות התקשורת שלנו היא התגובה שאנחנו מקבלים. כלומר, אם קיבלנו תגובה מסויימת, כפי הנראה משהו בתקשורת שלנו היה דומה לאותה תגובה. הכלל הזה מזכיר את החוק השלישי של ניוטון חוק הפעולה והתגובה: על כל כח שנפעיל, יופעל כח נגדי בכיוון ההפוך.

אני רוצה לספר פה על מקרה שקרה לי בימים אלה במחלקת היריון בסיכון גבוה בתל השומר, שממחיש בעיני את חשיבותה של התקשורת הפתוחה.

אחת המיטות בחדר התפנתה, כיוון שאחת הנשים עברה בשעה טובה ובזמן הנכון ממצב "הריון בסיכון גבוה" למצב "אמא". במקומה הביאו אשה אחרת. זה מאד מוזר להיות האשה החדשה בחדר: כולן כבר מכירות ואת לא, את עדיין בהלם להגיע לשם, עדיין חושבת שתכף תלכי הביתה, בעוד כולן נמצאות כבר שבועות ו/או יודעות שמחכים להן שבועות. האשה הזו לא אמרה אפילו שלום, אלא התעלמה מכולנו.

כשהגיע בן זוגה, הוא נהג באותה דרך: אפילו לא "שלום" מנומס לנשים שהחדר הזה מהווה להן בית כבר זמן מה... הם סגרו את הוילון ונעלמו בתוכו.

אני זוכרת באופן בהיר וחד את רגע כניסתי לחדר. כמוה, הייתי מחוברת לעירוי של מגנזיום, בהלם, רק התחלתי להבין שהדברים קצת השתנו, ובעיקר שעות ספורות אחרי שכמעט ילדתי בטרם עת. לא יכולתי ממש ליצור תקשורת ידידותית. אבל שלום אמרתי, כי ידעתי שנכנסתי לבית שעד כה היה שלהן, ועכשיו הוא גם שלי.

לא חשבתי על ההתנהלות הזו עד שהגיע הערב. בערב הגיעו לבקר אותה שניים עם תינוק, שהגיעו בדיוק בשעת סיום הביקורים. השעה שבה נשארים רק בני זוג, וגם זה לא להרבה זמן. כשהגיע השומר לבקש  שיתפנו, הם אמרו לו "תכף" משום שהגיעו מרחוק ולא הספיקו להיות שם יותר מדקות ספורות. גם בבקשה השניה והשלישית, הם פשוט אמרו תכף כזה, ולא זזו. שעה תמימה.

כאן כבר נוצרת תקשורת שאומרת משהו: מצד אחד, אפשר להבין שאם נסעתם שלוש שעות לביקור, אתם רוצים יותר מדקות ספורות עם חברתכם. מצד שני, גרות כאן שלוש נשים נוספות, שרוצות לסגור את היום, השעה כבר 22:00, וההתנהלות שלכם משדרת זלזול בנו ובנהלי בית החולים.

כשהם הלכו, התברר שבן הזוג נשאר ולאט לאט הבנו שהוא מתכנן לא ללכת לשום מקום, אלא לישון לצדה בחדר. זה מאד נחמד ברמה הזוגית. ברמת שלוש הנשים האחרות, שאולי לא מרגישות בנח עם נוכחותו של גבר זר בחדרן בלילה, קצת פחות. נהלי המחלקה אומרים שגברים לא לנים בחדרים לצד נשותיהם, אלא אם כן כל הנשים באותו חדר הסכימו לכך. הבחור לא חלם לשאול, להגיד לנו משהו, לתקשר את רצונו. הוא פשוט נשאר וקבע עובדה בשטח.

לקחתי על עצמי לבדוק את העניין וניגשתי לבקש ממנו שיצא, כי ללון פה הוא לא יכול. הוא אמר לי "היא לא תישן פה לבד". חייכתי ואמרתי לו שכולנו מכירות את הלילה הראשון, אבל בכל זאת, אנחנו לא מעוניינות שגבר לא ישן בחדר. הוא אמר "אנחנו מקרה מיוחד" וזהו. בלי הסברים, וגם בלי לבקש מאיתנו ללכת לקראתו. מבחינתו, העובדות ברורות וקבועות, ואנחנו רעש רקע.

פניתי לאחות, והוא בסירובו עומד. עדיין בלי הסברים. בשלב מסויים אמר לי שמחפשים להם חדר אחר, מה שהאחות אמרה שאינו נכון. היא חייבת להיות בחדר שלנו, כי זה החדר למקרים שעלולים להדרדר במהירות.

כדי לקצר אגיד, שאחרי שעה וחצי לערך של ניסיון לדבר איתו, וריצות של האחות ביני לבינו (ובעניין זה הייתי רק המייצגת של כולנו), אמרתי לו שאני מתייאשת. בשלב הזה הוא אמר לי שלאשתו יש מדי פעם התקפי חרדה, ונוכחותו עשויה למנוע אותם. הוא גם אמר שהאחות האחראית על המחלקה אישרה את נוכחותו. גם היא, מסתבר, לא חשבה לדבר איתנו קודם. היא גם לא יידעה את האחיות במשמרת הערב בדבר החלטתה.

ההסבר לא עזר. כעסתי, חשבתי על המון פתרונות אפשריים אחרים, וגם החלטתי לכתוב מכתב זועם למנהלת הסיעוד של שיבא לגבי אותה אחות אחראית.

בלילה זה הציק לי: אני, שמטפלת בחרדות כבר זמן מה, שיודעת עד כמה הנוכחות של בן הזוג יכולה לעזור לה, שנוכחותו הפריעה לי רק במידת מה ולא מספיק כדי לצאת לקרב איך הגעתי למקום הזה שבו לא מעניין אותי שום דבר ואף אחד? איך הגעתי לנקודה שלא יכולתי לגייס בקרבי אפילו טיפה אחת של אמפתיה לזוג הזה?

ואז שאלתי את עצמי מה הייתי עונה, לו פנו אלי, הסבירו לי את הנסיבות מראש (אפילו באופן מעורפל, נניח באמירה שיש מצב רפואי יוצא דופן), וביקשו ממני לעזור בכך שאסכים לנוכחותו. התשובה היתה ברורה לי: אם אין פתרון אחר, אשמח לעזור. כלומר, לא עצם נוכחותו בחדר הפריעה לי עד כדי כך, אלא הדרך שבה הדברים נעשו. העובדה שלא הוא, לא אשתו, לא האחות האחראית במחלקה, חשבו לבקש את עזרתי ואת עזרת האחרות: הן פשוט לקחו בלי רשות.

ואם נקשה ונשאל: איך הקשיחות הזו נותרה בי כשקיבלתי הסבר?

גם לזה יש תשובה: בשלב שבו הוא עבר לתקשורת ישירה, כבר לא רציתי להקשיב לשום דבר. אחרי זמן רב כל כך שהתעלמו מרצונותי ורצונות הנשים האחרות בחדר, שלא תקשרו איתי בשום רמה אנושית אלא רק מלמעלה, שניסו להעמיד בפני עובדות במקום שצריך לשמש לי בית בשבועות הקרובים, שום דבר לא יכול היה לשכנע אותי. רק רציתי להפעיל כח נגדי לכוחנות שהרגשתי שהופעלה עלי.

כל העניין היה יכול להיפתר לו תקשרו איתנו באופן פתוח, לו ביקשו את התחשבותנו ועזרתנו. התגובה הכוחנית שהתקבלה משלושתנו היתה מסר: כנראה שתקשרתם באופן כוחני.

אגב, זוכרים שכתבתי שאמרתי שלום בכניסתי לחדר? שלוש הנשים האחרות בחדר התגייסו מיד לעזרתי, בלי שביקשתי. הייתי מחוברת לעירוי מגנזיום, שזה אומר חולשה כללית ותשישות. זה גם אומר שאי אפשר להסתובב. הן הציעו להביא לי דברים, קראו לאחיות כשהפעמון צנח מידי, ובלי מילים אפשרו לבן זוגי להישאר איתי עד 23:00. הן גם ידעו אינטואיטיבית, שהוא לא ישאר ללון לידי בלי רשותן. מה שמילת שלום אחת, מלווה בחיוך, יכולה לעשות...