ראשית, וידוי: כותרת הרשומה הזו היא פראפראזה על שם מחזהו של אוסקר ויילד - חשיבותה של רצינות

אותנטיות כאן משמשת במובן היות האדם אמיתי, נאמן לעצמו, כן.

כשאנחנו נמצאים בתהליך אבל, לאחר אובדן, האותנטיות שלנו לעצמנו תקל על ההתמודדות. ככל שנהיה כנים עם עצמנו בנוגע לרגשותינו, יקל עלינו לעמוד מולם. ככל שנהיה נאמנים למה שאנחנו זקוקים לו כדי להתמודד, נוכל להתמודד בדרך שמתאימה לנו יותר. גם ההפך נכון - ככל שנתרכז במילוי מוסכמות וציפיות החברה, ככה יקשה עלינו להתחבר למה שאנחנו באמת זקוקים לו. ככל שנהיה אמיתיים עם עצמנו, נזדקק להשקיע פחות אנרגיה בזיוף. כמובן, אם אדם זקוק יותר מכל לשקט ולשלווה, לחופש משיפוט ושאלות, יתכן שבנקודות מסויימות יבחר ללכת בדרך המקובלת על החברה, ובלבד שזה משרת את צרכיו.

ובצד השני? כשאנחנו בדיאלוג עם אדם אבל, חשוב שגם אנחנו נהיה אותנטיים. במקום הקלישאה, עדיף לומר משהו מהלב (ואם אין - אפשר תמיד להגיד שהצטערתם לשמוע, זה בדרך כלל נכון). אם אין מילים, מותר להגיד שאין מילים, או לשתוק. כשאנחנו רוצים להושיט יד, חשוב לבדוק קודם כל עם עצמנו, איזו עזרה ואיזו תמיכה אנחנו באמת מסוגלים להעניק. אין טעם לומר לאדם שאתם זמינים בכל שעה, אם  אתם נוסעים לשבוע ויפאסנה  בנימה רצינית יותר: אין טעם להבטיח את מה שלא תוכלו לקיים. כך רק תאכזבו - בעיקר את עצמכם.

יתכן שהציפיה החברתית מכם כחברים תהיה שונה ממה שאתם יכולים לעמוד בו, ויחד עם זאת, הדבר החשוב ביותר הוא להיות שם באמת. ככל שנהיה נאמנים לעצמנו, נוכל להיות שם בצורה יותר בהירה.

סייג אחד, חשוב: אותנטיות לא יכולה לבוא על חשבון אמפתיה: אם אתם שופטים את האובדן או את האבל בכל דרך שהיא, הניחו, בבקשה, את השיפוט בצד.