אני יודעת שהבטחתי שברשומה הבאה אשתף בחוויות מניסיוני העשיר, ויחד עם זאת, אני רוצה להתעכב קודם על אירועים עדכניים. אחרי הכל, ניסיון העבר שלי תמיד פה, אירועים עדכניים נעלמים מהזכרון... J

בשבוע שעבר התקיימה האזכרה להרוגי אסון הכרמל. כפי שחלקכם אולי יודעים, השר אלי ישי נדרש לצאת מהאולם, משום שחלק מהמשפחות השכולות מאשימות אותו במחדל. אני נמנעת בכוונה מהתדיינות בשאלת האשמים, המאשימים וכו'. אני רוצה להתייחס רק לתגובות לדרישת המשפחות.

אתחיל מהמובן מאליו: תגובות מתלהמות, שמאשימות את המתים במותם שלהם, אין להן מקום בשיג ושיח תרבותי. תגובה כזו רק זורה מלח על פצעיהם של בני המשפחה, אין בה כל הישג, ולכל היותר יוקע הדובר כחסר רגישות.

אני רוצה לייחד את דברי לתגובה שנחשבת מקובלת. תגובה זו חוזרת על עצמה, נחשבת למנומסת, מבטאת הבלגה, כמעט גבורה. התגובה הזו חוזרת על עצמה בכל אסון, כשהמשפחה או המשפחות נוטלות לעצמן חירות לבטא את כעס. התגובה הזו נאמרה כשרונה רמון אמרה על קברו של בנה אסף ז"ל "אל תהיו מצטיינים", והיא יצאה מפיו של שר הפנים אלי ישי לאחר שנתבקש לעזוב את האזכרה לזכר הנספים באסון הכרמל וזו לשונה: הם/היא מדברים מתוך כאבם. המשפט הזה מזכיר לי תמיד את המשפט שנחשב למשפט האחרון של ישוע "סלח להם, אבי, כי אינם יודעים את אשר הם עושים" (הבשורה על פי לוקאס, 23:34).

על פניו, מדובר במשפט מבליג, סלחני, מקבל. יחד עם זאת, יש כאן ביטול מוחלט של התכנים שנאמרו על ידי האבלים. בעצם, נאמר כאן: זה לא הם, זה הכאב.

אשר על כן, חשוב לי להזכיר: אדם אבל עובר סבל שקשה לתאר. יחד עם זאת, הוא אינו מאבד את שפיותו או את יכולותיו הקוגניטיביות. אנשים במצב אבל מאבדים לעתים קרובות את הרצון להיות מנומסים, ממלכתיים, להגיד את מה שכולם רוצים לשמוע. כמעט לעולם אינם מאבדים את שפיות דעתם או צלילות מחשבתם.

לכן, אני מבקשת היום מכם לזכור: הם עדיין יודעים את אשר הם עושים ואומרים. הם עדיין שפויים באותה מידה שהיו שפויים קודם, לפחות. כולנו יודעים שמשבר עשוי להביא איתו מסקנות ותובנות חדשות. אסור לנו לבטל את דבריהם. כשאנחנו עושים את זה, אנחנו מבטלים את היכולת שלהם ושלנו ללמוד, להסיק מסקנות, לגדול מתוך האסון.