אז מה אומרים?
לאחר מספר אובדנים שחוויתי, ועליהם עוד אכתוב בהמשך, גיליתי שלחברים/מכרים יש שאלה קבועה: שיר-לי, אני הולך לנחם אבלים הערב. מה אומרים?
לפני שאספר לכם את התשובה שלי לשאלה הזו, שמורכבת משני חלקים, אני רוצה לספר לכם על מה שקורה לרבים וטובים, שכוונותיהם טובות וטהורות. הם מתכננים כל הדרך מה יגידו, ולפעמים עוד קודם. הם יודעים מה בלבם. כשהם נכנסים, הפה נפתח, ולתדהמתם יוצאות קלישאות שהם אפילו לא ידעו שהם יודעים.
הרשו לי, על כן, לנפץ מספר קלישאות נפוצות, הכל בהומור וברוח טובה:
היה/היי חזקה. אז זהו, שזה בדיוק הזמן לתת לאנשים להיות בדיוק מה שהם רוצים: חזקים, חלשים וכל מה שבאמצע. אגב, טרם מצאתי הגדרה מדוייקת למהו חזק וחלש בהקשר של אבל... אני יודעת, הכוונה טובה. לאחל ולא להורות, לקוות שה"חוזק" יביא איתו איזה כח ריפוי. למען האמת, דוקא הרשות שניתן לעצמנו להיות כל מה שנרצה היא שתוכל לעזור לנו הרבה יותר להגיע להסתגלות.
שלא תדעו יותר צער. חברים יקרים, כל עוד אנחנו חיים נדע צער ושמחה ועוד המון רגשות. לפעמים, אפילו בערבוב! שלא תדעו יותר צער פירושו המעשי "שתמות תכף ומיד". נכון לא התכוונתם? ידעתי...
תחשבו על "שתהיה צעיר לנצח" שרבים בישראל מזהים עם "הוא נשאר בן עשרים". אותו רעיון :)
בבניין ציון וירושלים תנוחמו. חברים, בניינים רבים נבנו בירושלים, וטרם פגשתי אדם אחד שהתנחם בכך בשעת אבלו. "חשבו על הדיאלוג הבא:
חבר א': מה נשמע?
חבר ב': אמא שלי מתה לפני שבוע, אבל בדיוק קראתי בעיתון שבונים עוד בניין בירושלים, אז מבחינתי הכל בסדר!
סביר? לא סביר...
המשפט הזה תקין אך ורק בחברה שבה הקשרו מוכר.
וקלישאה אחת שהבעיה שלה תחבירית בלבד: אני משתתף/ת בצערך. חברים יקרים, אנחנו יכולים להצטער מאד מאד, וזה הצער שלנו. אין לנו שום יכולת להשתתף, כלומר לקחת חלק, בצער של אחר. מה לעשות, הצער שלנו כולו שלנו.
לאובדנים אחרים ולקלישאות שאחריהם עוד נתייחס בנפרד, אני מקווה שרוח הדברים ברורה.
אז מה כן?
ראשית, אני מזכירה לכם שהמוות הוא מאד מאד שקט. ולכן, בנוכחותו, אין שום מניעה לשתוק גם... פעמים רבות נכנסתי לנחם אבלים, חיבקתי, נישקתי או לחצתי יד בשתיקה. זה עבד מצויין. אחר כך, הקשבתי להלוך הרוח והשיחה, ופשוט התאמתי את עצמי לתוכה. מרגע זה, מה שאמרתי התאים לאותו אדם באותו רגע. חוצמזה, כשלא נכנעתי לקלישאות אלא הקשבתי, יכולתי לדבר מהלב...
אם השתיקה קשה לכם או מביכה אתכם, אם אתם מרגישים שנדרשת מכם אמירה כלשהי, נסו לומר: מאד הצטערתי לשמוע/אני מצטער/ת/צר לי, כולם מעבירים את המסר הרצוי בלי להזדקק לאמירה ריקה מתוכן. כמובן, נסו להיות אותנטיים במידת האפשר.
זהו, עד כאן דעתי בענייני הדברים שאומרים או שותקים... שאלות, תגובות, בקשות, טענות, תתקבלנה בברכה!
בשבוע הבא עלינו לטובה, אחלוק פה חוויות מניסיוני העשיר!
מנחה בכירה ב NLP, בדרגת רב-אמן(ית) Certified NLP Master Practitioner; מאמנת אישית. מומחית לעיגון ביטחון ולהשלמה במצבי אובדן. אשמח ללוות אותך בדרך להיות מי שתמיד חלמת, שנינו יודעים שיש לך את כל המשאבים