כשאומרים את המלה אובדן, אנשים שומעים "מוות", "שכול"... האמנם?

כשאני אומרת שאני מומחית להתמודדות עם אובדן, אומרים לי "אוי, זה נורא כבד! למה?".

החלטתי שהגיע הזמן לענות, ואתם תהיו הראשונים לדעת מה התשובות שלי...

נתחיל מהסוף: למה? כי בחיים שלי חוויתי אובדנים שונים ורבים, וגיליתי שאני מצליחה להפוך את הפצעים הפעורים לצלקות. גיליתי גם, שאני יכולה להיות ליד אחרים שחווים אובדן, להושיט להם יד, ולהישאר יציבה ושלווה. גיליתי, שהצלקות שלי לא נפערות בחזרה לפצעים כשאני נתקלת במקרים דומים אצל אחרים. בשבילי, ללוות אנשים בתהליך האובדן שלהם, זו זכות גדולה והזדמנות למקסם את הניסיון שלי, ואת היכולות שלי.

נחזור להתחלה, אז מהו הדבר הזה שאני מתמחה בו, אובדן?

כמובן, קיימת התשובה המתבקשת: מוות. ומה עם מוות של מי שטרם נולד? האם גם הוא יחשב לאובדן? ומה עם מוות של חיה? מוות של רעיון? מוות של תקווה? מוות של מערכת יחסים...

ההגדרה מתחילה להתרחב... פרידה גם היא אובדן. אובדן של תקווה שתלינו במערכת היחסים, של מה שהיה מוכר, לעתים קרובות של בית.

פיטורים גם הם עשויים להיות אובדן, של בטחון, של שייכות.

ככל שההגדרה מתרחבת, נשאלת גם השאלה ההפוכה: האם פטירה של אדם שהיה קרוב אלי רק באופן רשמי, אך בפועל לא התקיימה מערכת יחסים, האם גם זה אובדן? ומה ההבדל?

לפניכם ההגדרה שלי:

אובדן כל דבר שהיה משמעותי להגדרה העצמית שלנו, לתפיסה שלנו את עצמנו, ועכשיו אין לנו אותו. אשה יכולה להתאלמן מהגנן שלה, אם זה כל מה שהיה ביניהם. מצד שני, בזמן הפיטורים בקומברס, בכל הגלים, נסגרו היציאות לגג ואמבולנסים הקיפו את הבניין. כי העבודה בקומברס היתה לרבים הרבה יותר ממקום לבוא אליו בבוקר ולקבל בו כסף היא היתה חלק ממי שהם ומההגדרה העצמית שלהם.

בשבועות הבאים, אתייחס לאובדנים שונים, לשיפוט החברתי לגביהם, לקלישאות, וגם לחוויות האישיות שלי. אתם מוזמנים להצטרף! אני מבטיחה להתייחס לכל שאלה או הארה, וגם המון טיפים להתמודדות.