היום ישבתי באולם בית המשפט לענייני משפחה. אולם 4, שעה 10:30 בבוקר. האוויר עומד מרוב לחץ והשופטת מעסה את רקותיה. מולה, שני הורים שפעם אהבו זה את זה מסתכלים קדימה, נמנעים מכל קשר עין.

ביניהם? ילדה בת 9 שלא פגשה את אביה כבר שנה וחצי.

כמי שמלווה מקרי ניכור הורי יום אחר יום, אני רואה את המבט הזה בעיני השופטים. התסכול. חוסר האונים. הידיעה שמישהו פה משקר, אבל קשה מאוד להוכיח מעבר לכל ספק מי הוא.

המערכת המשפטית שלנו לא בנויה להתמודד עם מניפולציות פסיכולוגיות עדינות.
היא בנויה לעובדות, לראיות, להוכחות. איך מוכיחים הרעלה שקטה שמתרחשת בלחישות לפני השינה? איך מודדים מבטים מאשימים של הילד אל ההורה שלא יודע איך הוא יכול להוכיח את אהבתו?

אחד האתגרים הקשים ביותר במאבק בניכור הורי הוא דווקא החמקמקות שלו.
הוא מתחפש לדאגה, לאהבה, להגנה. "אני רק רוצה את טובת הילדים",  אומר ההורה המנכר, בעוד הוא הורס באיטיות את הקשר עם ההורה האחר.

פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מומחים - כולם מזהים את התופעה, אבל המערכת לעתים קרובות מדי איטית מדי, זהירה מדי, וכשהיא כבר מתערבת - הנזק כבר נעשה.

ואנחנו, עורכי הדין?
עומדים שם, נלחמים. לפעמים מצליחים לשכנע שופט להורות על טיפול מיידי, לפעמים נאלצים לראות מול עינינו איך ההורה המנכר משחק במערכת ודוחה דיונים, מייצר תירוצים, ומושך זמן יקר שלא יחזור.

בסופו של יום, זוכרו: מאחורי כל תיק ניכור הורי עומד ילד שמאבד את הזכות הבסיסית ביותר - הזכות לאהוב ולהיות נאהב על ידי שני הוריו. וזו זכות שאסור לאף אחד לקחת ממנו.

המלחמה נמשכת. לא רק בבתי המשפט, אלא גם בתודעה הציבורית. כי ניכור הורי הוא סוג של התעללות, גם אם היא מתחבאת מאחורי מסכה של "הגנה".

פגשתם מישהו שזו המציאות שלו?
תחבקו אותו חזק, כי הוא עובר גיהנום ותשלחו אותו אליי, אני אייצג אותו ואלווה אותו עד לחידוש הקשר עם הילדים שלו.