חלמתי על היום הזה מאז שנולדה.
איך אעזור לה לבחור שמלה, איך אסדר לה את ההינומה, איך אלווה אותה לחופה.
תמיד דמיינתי את הרגע שבו אעמוד לצידה, עם דמעות של אושר, כשהיא צועדת אל חייה החדשים.

אבל אתמול, ביום חתונתה, עמדתי הרחק משם.
לא הייתי שם כשהתארגנה ליום המאושר הזה.
לא ראיתי את השמלה שבחרה.
לא הייתי חלק מהתרגשות של הבוקר.
לא עמדתי איתה מתחת לחופה.

שנים של ניכור הורי גזלו ממני את הרגעים האלה.
גזלו מבתי את הזכות לחגוג עם אמא שלה.
את החיבוק שכל כך רציתי לתת לה.
את המילים שרציתי ללחוש באוזנה לפני שהיא נכנסת לחופה.

במקום זה, ישבתי בבית מול אלבום התמונות שלה כשהייתה קטנה. הסתכלתי בילדה המתוקה עם הצמות, שהיום הפכה לכלה. ובכיתי.
בכיתי על כל הרגעים שהחמצתי, על החיבוקים שלא נתתי, על האהבה שנחסמה.

לבתי היקרה - את אולי לא תקראי את זה, אבל חשוב לי שתדעי: האהבה שלי אלייך לא השתנתה.
הלב שלי היה איתך אתמול מתחת לחופה, גם אם הגוף שלי לא היה שם.
אני מאחלת לך את כל האושר שבעולם.

לכל האמהות המנוכרות שקוראות את זה ומזדהות - אני מחבקת אתכן חזק.
הכאב הזה צורב, אבל אנחנו חזקות.
ממשיכות לאהוב, ממשיכות לקוות.

פגשתם מישהי שזו המציאות שלה?
תחבקו אותה חזק, כי היא עוברת גיהנום ותשלחו אותה אליי, אני אייצג אותה ואלווה אותה עד לחידוש הקשר עם הילדים שלה.