שוב בוקר.
מתאפרת מול המראה בקפידה, מנסה להסתיר את העיגולים השחורים מתחת לעיניים.
מורחת עוד שכבה של מייק-אפ, כמו השכבות של השקרים הקטנים שאני מספרת בעבודה:
 "כן, הילדים בסדר".
"לא, הם פשוט עמוסים בלימודים".
"בטח, הם מתקשרים כל יום".

בחדר הישיבות מישהי מראה תמונות של מסיבת יום ההולדת של הבת שלה, ואני מהנהנת בהתלהבות מזויפת. בהפסקת קפה שואלים אותי למה לא הבאתי עוגה ליום ההולדת שלי השנה. אני ממלמלת משהו על דיאטה חדשה. איך אסביר שיום ההולדת האחרון שלי עבר בבכי מול אלבום תמונות ישן?

בארוחת הצהריים המשותפת במשרד, כולם מדברים על סוף השבוע המתקרב.
"מה את מתכננת?" הם שואלים.
 "אה, יש לי תוכניות", אני עונה בקלילות.
התוכניות הן לשבת בבית, לנסות שוב להתקשר, אולי הפעם הם יענו.

המגירה התחתונה בשולחן העבודה שלי נעולה.
שם אני שומרת את כל הציורים הישנים שלהם, את הברכות ליום האם מלפני שנתיים, את הפתקים הקטנים שהיו משאירים לי בקופסת האוכל. לפעמים, כשכולם יוצאים להפסקה, אני פותחת אותה ורק מריחה.
הנייר עדיין מדיף ריח של בית.

בישיבות צוות אני תמיד מקצועית, ממוקדת, זו שלא מערבבת אישי עם עבודה. אף אחד לא מבין שזו הדרך היחידה שלי לשרוד. כי ברגע שאתן לסדק קטן להיפתח, כל החומה שבניתי תתמוטט. הם לא יודעים שבדרך הביתה אני עוצרת ברמזור אדום ובוכה, שבסופר אני מתחמקת ממדף הממתקים האהובים עליהם, שבלילה אני עדיין מכינה ארוחת ערב לשלושה.

הם לא יודעים שיש לי שני לוחות שנה - אחד על הקיר במשרד, מלא בפגישות עבודה ומועדי הגשה, והשני בלב, שסופר את הימים מאז שראיתי אותם לאחרונה.
הם לא יודעים שכל פעם שמישהו מזכיר את המילה "אמא", משהו בתוכי מתכווץ.

בסוף יום העבודה, כשכולם ממהרים הביתה למשפחות שלהם, אני נשארת עוד קצת. מסדרת את השולחן, מארגנת ניירת, דוחה את הרגע שבו אצטרך לחזור לבית הריק. לפעמים אני תוהה אם הם מרגישים את זה, העמיתים שלי. אם הם רואים דרך המסכה המושלמת שיצרתי. אבל אולי עדיף שלא. כי אם יראו, יתחילו לשאול שאלות. ואני כבר מזמן שכחתי את התשובות.

פגשתם מישהי שזו המציאות שלה?
תחבקו אותה חזק, כי היא עוברת גיהנום ותשלחו אותה אליי, אני אייצג אותה ואלווה אותה עד לחידוש הקשר עם הילדים שלה.