יושבת בבית קפה, מוקפת בצחוקן של החברות, ועיני דומעות מבפנים. הן מדברות על הילדים - על הישגים, על חיבוקים, על רגעים משותפים. ואני? אני שותקת.

כל סיפור שלהן דוקר אותי מחדש. הן מספרות איך הבת שלה סיימה תיכון, איך הבן שלה התגייס לצבא, ואני? רק זיכרונות כואבים של ילדים שפעם היו שלי, עכשיו זרים לחלוטין.

אני מחייכת חיוך מאולץ, שומרת על קור רוח, אבל בפנים – יש רק כאב.
כל מילה שלהן מזכירה לי מה שאיבדתי.
את הקשר עם הילדים שלי.

זיכרונות חולפים במהירות.
תמונות של חיבוקים, נשיקות, ערב שבת המשותף שהיה פעם - הכל נגנב ממני בבת אחת.
הילדים שלי, שהיו פעם חלק בלתי נפרד מעולמי, הפכו לזרים, לדמויות שרק מציצות אלי מרחוק דרך תמונות בפייסבוק.

חברותיי ממשיכות לדבר, לא מבחינות בכאב העמום והעמוק שמציף אותי.
הן מדברות על טיולים משפחתיים, על בגדים שקנו לילדים, על מסיבות יום הולדת. ואני שומרת על שתיקה כבושה, מנסה לבלוע את הכאב עמוק בתוכי.
כל צחוק, כל סיפור –רק מעצימים את תחושת הבדידות שלי.
אף אחת מהן לא יכולה להבין עד כמה זה כואב לאבד ילדים חיים.

פגשתם מישהי שזו המציאות שלה?
תחבקו אותה חזק, כי היא עוברת גיהנום ותשלחו אותה אליי, אני אייצג אותה ואלווה אותה עד לחידוש הקשר עם הילדים שלה.