אני מדליק את הנר הראשון ומביט בלהבה הקטנה.
כמו החשמונאים, גם אני נלחם את מלחמתי היומיומית.
אני נלחם על הזכות הבסיסית להיות הורה.
על הזכות לראות את החיוך של הילדים שלי, לשמוע את צחוקם, להיות חלק מחייהם.

פח השמן הקטן שהספיק לשמונה ימים מזכיר לי שלפעמים, כשהכל נראה חשוך ואבוד, הנס קורה.
אולי גם אני, כמו הלהבה הקטנה הזו, אצליח להאיר מחדש את הקשר עם ילדיי.
אולי גם אצלי פתיל התקווה הדק ימשיך לבעור הרבה מעבר למה שנראה אפשרי.

כשאני מסתכל על החנוכייה, אני רואה שמונה קנים וגם שמש - תשעה נרות שעומדים יחד, כמו משפחה. השמש מדליק את כולם, כמו אהבת הורה שצריכה להאיר את דרכם של הילדים.
אבל היום השמש שלי עומד בודד, מנסה להגיע אל הנרות האחרים שהתרחקו.

המכבים זכו לנס כשחשבו שאין עוד תקווה. גם אני מחכה לנס שלי.
מחכה ליום שבו הטלפון יצלצל והקול המתוק של ילדיי יהיה בצד השני.
מחכה לחיבוק שיפרוץ את חומות הניכור.

חנוכה מלמד אותנו שהאור תמיד מנצח את החושך.
שהתקווה חזקה מהייאוש.
שאפילו פח שמן קטן יכול להספיק להרבה יותר ממה שנראה אפשרי.
אולי גם האהבה שלי תספיק כדי להדליק מחדש את הקשר שנותק.

בכל ערב כשאדליק נר נוסף, אתפלל  שהאור יגיע גם אליהם.
שיזכרו שיש להם אבא, שאוהב אותם ללא תנאי, שהלב שלי פתוח בשבילם, כמו דלת המקדש.

וכמו שהמכבים לא ויתרו על המקדש שלהם, גם אני לא אוותר על הילדים שלי.
כי בסוף, כמו בחנוכה, הניסים קורים למי שממשיך להאמין, להילחם ולקוות.

חג אורים שמח לכל ההורים המנוכרים. שנזכה כולנו לראות את הנס הפרטי שלנו מתרחש.