06:30 - מתעורר.
המחשבה הראשונה, כמו בכל בוקר, היא עליהם.
האם היום יהיה שונה?  האם היום אקבל הודעה?  טלפון?  אות חיים?

08:00  - נוסע לעבודה.
עובר ליד בית הספר שלהם. כל ילד עם תיק כחול גורם ללב שלי לדלג פעימה.
אולי זה הם?  אולי היום אראה אותם?

13:00  -  פותח את האינסטגרם בפעם המאה היום.
אולי העלו תמונה חדשה?  אולי אוכל לראות איך הם נראים היום ? האם גבהו?  האם השיער שלהם השתנה?

18:00 - חוזר הביתה.
החדרים שלהם נשארו בדיוק כמו שהיו. המיטות מוצעות. המשחקים מסודרים.
מחכים להם, כמוני.

23:00 - מנסה להירדם.
המחשבה האחרונה, כמו בכל לילה, היא עליהם.
האם הם חושבים עליי?  האם הם זוכרים?  האם הם מתגעגעים?

וככה כל יום. אותה שגרה. אותה ציפייה. אותה תקווה. אותו כאב. אותה אהבה אינסופית.

לכל ההורים המנוכרים, שחיים בשגרה הזו, שמחכים, שלא מוותרים, שממשיכים לאהוב - אתם לא לבד.

כי בסוף, השגרה הזו תישבר. הדלת תיפתח, הטלפון יצלצל,  החיבוק יגיע. והלב יתמלא שוב.

פגשתם מישהו שזו המציאות שלו?
תחבקו אותו חזק, כי הוא עובר גיהנום ותשלחו אותו אליי, אני אייצג אותו ואלווה אותו עד לחידוש הקשר עם הילדים שלו.