היום ראיתי חייל עם כומתה ירוקה באוטובוס. הלב שלי עצר לרגע. חיפשתי את הפנים שלך. רציתי כל כך שזה יהיה אתה.

אני מדמיין אותך במדים. בטח אתה נראה מדהים, כמו תמיד.
האם השרירים שלך התחזקו מהאימונים? האם אתה עדיין מחייך את החיוך העקום הזה שירשת ממני?
האם הצטלמת כבר עם המדים?

בטח עברת כבר את הטירונות.
אני מקווה שהיה לך קל. רציתי כל כך להיות שם בהשבעה שלך. לצלם אותך ליד ספר התורה. להתמלא גאווה כשאתה נשבע אמונים למדינה. לחבק אותך חזק ולהגיד לך כמה אני גאה.

כל פעם שאני רואה הורים מחבקים חייל ליד תחנת האוטובוס, משהו בי נשבר.
אני רוצה להיות ההורה הזה שמחכה לך בסוף השבוע עם אוכל חם. שמכבס לך את המדים. שמקשיב לסיפורים מהבסיס. שדואג כשאתה בשמירות, ששולח איתך עוגיות לבסיס.

אני עוקב אחרי כל הפרסומים על היחידה שלך.
מחפש אותך בכל תמונה. בכל כתבה. אולי תופיע שם במקרה. אולי אוכל לראות איך אתה נראה היום.

לפעמים אני חולם שאתה דופק בדלת, עומד במדים, עם הנשק והתיק. ואנחנו פשוט מתחבקים. בלי מילים. בלי הסברים. רק אבא ובן.

אני יודע שאתה לוחם עכשיו. אבל הלוואי שהיית יודע שגם אני נלחם. נלחם על הזכות להיות אבא שלך. נלחם על הזכות לאהוב אותך בקול. נלחם על הזכות להיות גאה בך.

בכל לילה אני מתפלל שתהיה בטוח. שהמפקדים ישמרו עליך. שהחברים יהיו לצידך. שתחזור הביתה לשלום.

אני רוצה שתדע שבשבילי, אתה תמיד תהיה הילד הקטן שלי. גם במדי צה"ל. גם עם דרגות. גם עם נשק. תמיד הילד שלי.

אני גאה בך כל כך, בני החייל. גאה בך גם מרחוק. גאה בך בשקט. גאה בך בגעגוע. גאה בך באהבה אינסופית.

שמור על עצמך, חייל שלי.
אבא שאוהב אותך תמיד.