הבוקר מתחיל כמו כל בוקר אחר...
קם למיטה ריקה, חדר ילדים שקט, צעצועים בודדים מפוזרים על הרצפה. עוד יום בלי לחבק את ילדיי, בלי לשמוע את צחוקם המתגלגל, בלי לספר להם סיפור לפני השינה.
הלב שלי כואב כמו פצע פתוח שאינו נסגר. כל נשימה מלווה בתחושת מחנק, כל צעד מלווה בתחושת ריקנות. אני מתגעגע אליהם.
הזיכרונות מציפים אותי.
אני נזכר בימים שבהם היינו משפחה מאוחדת, בימים שבהם ביתנו היה מלא צחוק ואהבה. זיכרונות של משחקים משותפים, של שיחות לילה מאוחרות, של חיבוקים חמים ורגעים של אושר טהור.אבל כל אלה רק זיכרונות. המציאות הנוכחית קשה מנשוא. ימים של דממה, לילות של נדודי שינה, תחושת בדידות מעיקה שמקיפה אותי מכל עבר.
אני מרגיש חסר אונים, חסר תקווה. מרגיש שאני נלחם בקיר אטום, מנסה בכל כוחי לשבור את חומת הניכור שבין ילדיי לביני, אך ללא הצלחה.
הכאב והיאוש מאיימים להשתלט עליי.
אני מתגעגע אליהם כל כך, מתגעגע לחיבוק חם, לנשיקה קטנה, למילה אחת של אהבה.אני יודע שלא עשיתי הכל מושלם, שגם אני עשיתי טעויות. אבל אני אוהב אותם בכל ליבי, ואני מוכן לעשות הכל כדי לשקם את הקשר איתם.
מכירים מישהו שזו המציאות שלו?
תחבקו אותו חזק, כי הוא עובר גיהנום ותשלחו אותו אליי, אני אייצג אותו ואלווה אותו עד לחידוש הקשר עם הילדים שלו.
בחרתי לעסוק בתחום של דיני משפחה בכדי לשנות עוולות ולעשות תיקון על החוויה שעברתי בעצמי בעבר. אותה חוויה אישית הולידה אצלי את תחושת השליחות הגדולה הזו שאיתה אני מגיעה לטפל בכל מקרה ומקרה. החזון שלי הוא