מה הקשר בין פייסבוק לארכימדס?
כשהייתי ילדה היה ספר בבית של סבתא חנה, ספר על ארכימדס. ספר קטן ומקסים, עם ציורים של דני קרמן.
היה בו משפט אחד שידעתי כבר אז שהוא חשוב: "תנו לי נקודת משען מתאימה, ואוכל להרים את העולם כולו"
אני חושבת שמצאתי נקודה. הנקודה במילה "מותר".
מתר האדם
שיטוט מקרי בפייסבוק ודיון שקראתי שם על "כמה חברים יש לי" עורר בי שוב תהיות מוכרות: מה יוצא לנו מהתחרותיות הזו?
מי קבע במה צריך להתחרות ואל מה נכון לשאוף? ובמלה אחת, למה יש לנו צורך להיות תמיד יותר, להשיג תמיד יותר.
יותר כסף, יותר חברים, יותר יופי, יותר כוח.
אפילו כשהרוח היא המרכז התחרות היא סביב "מי אדוק יותר", "מי מאושר יותר".
כמה מילים אפשר להוציא מאותן אותיות, וכולן חשוקות יחד: רתום. רותם. תורם. מרות. רמות. התרוממות. מתר בחולם. מתר בשורוק. וגם: מוותר, מיותר.
אני חושבת על חיים נפלאים, על חיים שבהם מתר, שזה הציר סביבו הם נעים.
יש הרבה שמות למותר / אסור: בסדר / לא בסדר, נורמלי / לא נורמלי, אפשרי / בלתי אפשרי.
אני חושבת שהרבה פעמים עולה רעיון כלשהו והעיסוק הכפייתי בהאם זה בסדר או לא בסדר, אפשרי או לא, מונע מאיתנו פשוט לקום ולהתחיל לעשות בלי לחכות, בלי למדוד, בלי רשות.
אני מדברת על 'מתר' שהוא בין אדם לעצמו, לא על חוקים חברתיים, לא על דברים שפוגעים בזולת אלא דווקא על הדברים שאנחנו לא מרשים לעצמנו ללא כל סיבה הגיונית נראית לעין.
מה הפואנטה? הפואנטה, שהפואנטה הנקודה שבחולם - עוברת מלמעלה לאמצע - לשורוק. ואז מתר האדם מותר להיות אנושי. וזה מתר האדם.
מתר לטעות
לחיה אסור לטעות לעולם, כי המשך חייה תלוי בשלמות הזו זהו משחק שאין בו 'פסילות'.
האדם (או לפחות חלק גדול ובר מזל של המין האנושי) חי חיים רחבים, שהשרידות הפיזית בהם מובטחת יחסית, והוא עסוק כעת בשרידה מנטאלית ונפשית. זה ייחודה של השרידות המנטאלית שמותר לטעות, לכעוס, להיכשל, להרוס, להתאבל, לכאוב, להיות לצחוק, ואף על פי כן להמשיך הלאה, אל עתיד אפשרי שבו כל מה שמטריד אותנו היום יהיה פשוט לא רלוונטי.
אם צריך להשתגע או לשתות כדי להרשות לעצמנו להרשות לעצמנו לחלום, לרקוד, לצעוק, ליצור - לכן מברכים על היין, כי הוא תזכורת מלאכותית לאפשרות שמותר לאבד שליטה.
מתר להשתנות
לא "צריך להשתנות", אלא "מותר להשתנות". לא לכבול את עצמי להבטחות שהבטחתי לאחרים ולעצמי, לא לפנטזיות שלי על מה אני אמורה להיות, לא לאיך שמכירים אותי או שמצפים ממני להיות.
מתר לחיות, לצאת לדרך, לעשות דברים לא מושלמים.
אי אפשר לחכות עד שכל הרמזורים יהיו ירוקים. צריך להבין שהמסע הוא בזמן, ואנחנו משתתפים בו גם אם לא החלטנו עדיין לצאת אליו.
מותר להתחיל, לא חייבים להגיע, לא חייבים לדעת לאן רוצים להגיע. מותר לעשות צעדים קטנים.
מה מתר לכם היום שלא הרשיתם לעצמכם פעם? מתי ואיך הרשיתם לעצמכם?
ומה עדיין אינו מתר והוא בגדר... מתרות?
איך אפשר לקצר תהליכי שינוי וצמיחה, ולעבור אותם בכמה שיותר קלות ונעימות? בעזרת חיבור לדמיון ולהשראה. 'המדריך' שיצרתי הוא כלי אימוני לפיתוח הדמיון והתודעה. הוא מלמד דרכים להפליג בדמיון, כדי להגיע במצי