בתרבות בה אנו חיים לבכי אין יחסי ציבור מוצלחים

לא פעם בעבודתי בקליניקה או בבתי הספר אני שומעת אמירות כמו: "מה הוא בוכה? מה הוא תינוק?"     או    "מה פתאום? לא בכיתי!! מה אני ילדה קטנה?"       או       "אני לא בוכה! אני ילד גדול"

כנצר למורשת פולנית גם אני גדלתי במחשבה שלבכות זו המחלקה של החלשים/הפרימיטיביים ועוד שטויות שכאלה.

לפני 30 שנה סיפרה לי חברה שבהלווייה של אביה היו מקוננות שתפקידן היה לעורר בכי בקהל.  הקשבתי בשקט ובליבי חשבתי לעצמי מחשבות ביקורתיות על המנטליות והתרבות.

לא הבנתי אז את הערך המופלא של המנהג הזה שתפקידו לאפשר לאנשים לבטא רגשות מבלי להתבייש, להתנקות ולהגיע לרגיעה והחלמה הרבה יותר מהר מאלה המדחיקים את הבכי.

לאורך השנים נערכות העולם מחקרים שונים בנוגע להרכב של דמעות מסוגים שונים

 נמצאה שונות בין ההרכב  של דמעות המופקות בגלל גירוי מבצל או חומרים צורבי עיניים אחרים ובין דמעות שמקורן בבכי רגשי.

בדמעות שמקורן ברגש כלשהו נמצאה כמות גדולה של רעלנים, מגנזיום, משככי כאבים טבעיים והורמוני לחץ.

על כן משערים שתפקידן של הדמעות הוא לנקות את המערכת ולהוריד את מפלס הלחץ מהגוף.

הכוונה היא לילד/בוגר שבוכה מפעם לפעם באופן נורמטיבי.

כשילד/בוגר בוכה לעיתים תכופות מאוד - סביר שהוא בהצפה רגשית וניתן לעזור ע"י טיפול רגשי לסוגיו לרבות שיח ויצירה, ביו פידבק, פרחי באך ועוד..

אז אם אתם נוהגים להדחיק את הבכי ולשפוט את אלה שמרשים לו לצאת- תחשבו פעם נוספת