מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי סקפטית.

אם בחרתי משהו, נניח ארטיק- מצאתי עצמי עסוקה בלשאול את עצמי אם לא כדאי היה שאבחר טעם אחר..

בכל פעם שבחרתי- הרגשתי לא שלימה עם הבחירה.

יותר ויותר נשענתי על עיצותיהם של "המומחים" שהקיפו אותי..

מומחים לענייני חינוך ומומחים לענייני זוגיות, מומחים לענייני תזונה, ואופנה ועוד ועוד...

כל כך הייתי עסוקה בלהקשיב החוצה ששכחתי להקשיב פנימה, וכשניסיתי- נדם הקול הפנימי וכבר לא ברור היה לי מה אני בכלל רוצה.

למה בעצם חשוב היה לי "לבחור נכון"?

למה לא העזתי להחליט וזהו?

הרי ממילא לא תמיד ניתן לדעת מראש מה תהיה ההחלטה הנכונה, אלא בדיעבד.

היה שם בעיקר פחד לטעות..

למה?

הסיבות  מגוונות וחלקן ודאי לא מודעות.

משנה לשנה הלך התסכול שלי וגבר..

העיצות שניתנו לי התאימו כמו כפפה ליד של נותני העיצות ואני נשארתי לא מסופקת..

אז התחלתי במסע לחיפוש הקול הפנימי, או אם תרצו- המצפן..

למדתי עוד ועוד

תרגלתי והתנסיתי

קמתי ונפלתי

תעיתי, טעיתי ודייקתי

יצאתי למסע ללא מפת דרכים וזו נכתבה במהלכו..

אם לדייק המסע עוד לא תם ויימשך כנראה עד סוף ימי.

בכל רגע נתון אני משתדלת להכיר את עצמי לעמקי עומקים ולהיות קשובה יותר לאחרים.

אז מהי מפת הדרכים שלי?

הקשבה

הקשבה לעצמי

לגופי

לאחרים

לטבע

ועוד...

למה לי מפה?

כי כשאני הולכת במסלול שבחרתי אני רגועה יותר, בוטחת יותר, שמחה יותר ונעימה יותר לאחרים.

על בסיס זה נכתב מודל מקשיבים והרי הוא לפניכם:

מ- מה נשמע

ק-קפיצה פנימה

ש-שאלות

י-יחסי ציבור

ב-בדיוק

י-ידידות

מ-מודים מברכים וממשיכים

מה זה אומר?

מה עושים עם זה?

דברו איתי

מקשיבה..

0503597622

www.makshivim.co.il