היא הייתה בת 12 ושבעה חודשים כשהכרתי אותה.

קצת אחרי בת המצווה. הייתה בה הרבה חדוות נעורים,

תחושת התבגרות נעימה אפפה אותה. חייה היו צנועים,

לא היה לה עושר גדול, אך היא נהנתה מחוויית ההתבגרות.

עדיין ילדה אך עיניה נשואות קדימה. כן, היא נשאה על

עצמה אחריות, אך הייתה זו אחריות בתולית, סוג של חוויה

שגורמת לפעור עיניים למול עוצמת החיים. בכל מה שהיא

עשתה היא נגעה, הביטה ולמדה תוך כדי תנועה היכן הם

גבולותיה. היא חייה עם חיוך, ולמרות כל מה שעבר עליה,

למרות חבלי הלידה הלא-כל-כך-קלים שהיא חוותה, היא

הרגישה בלתי מנוצחת. חייה וצומחת בביטחון בביתה הקטן.

כן, היה לה חזון ורוח חלוצית, הרבה תקווה, אופטימיות,

חוויות ראשונות של עוצמת החיים המפעפעת בקרבה.

בהחלט הייתה לה תשוקה לחיות ולצמוח.

(וחיו בה אז רק שני מיליון תושבים).

אני הייתי עסוק בשלי. גם לי היו את החיים שלי – צמיחה,

התבגרות, חברים, לימודים. אלו האתגרים היומיומיים

שחווים בני נוער בעולמינו; אז וגם היום.

אי שם בעת היותה בת 19 בלבד, (1967) נחתו עליה

האתגרים. היא הבינה שעלולים לפגוע בה, לחמוס אותה,

לחלל אותה ולקחת את ביתה. בתעוזה בוגרת, בפעולה

מהירה שלא תואמת את גילה הצעיר היא יצאה למהלך

מהיר שמיגר את כל אויביה והפתיע אותם רגע לפני שהם

יצאו אליה. המהלך שלה היה כה מהיר שלא רק אויביה

נדהמו מהתעוזה שלה ועוצמת האגרוף שלה, אלא שהיא

הצליחה למשוך את תשומת ליבו של העולם כולו! מבלי

שהיא התכוונה לכך, דווקא היא, למרות גילה הצעיר,

הפכה להיות סוג של "סלב".

כל תנועה שלה תועדה. כל פעולה שלה דוּוחה. התקשורת

העולמית נצמדה אליה, "מריחה" שהיא שווה את המעקב

הזה, שהיא אחת שיוצרת  סיפור שאפשר למכור לקוראים

ברחבי העולם.

גם אני חשתי גאווה. הבנתי שיש לי על מי לסמוך, שאני גאה

להיות בן משפחה, חלק מהצמיחה שלה. מה שהיא חשה –

חלחל ועיצב גם את התודעה שלי.

גם כשאבי חזר מהמלחמה הזו שחור ומפוייח.

היא המשיכה את חייה ומתוך תחושה של עוצמה ובטחון הוסיפה 

לבנות את ביתה. היא עשתה הרבה ולמדה תוך כדי פעולה.

האמת?

היא הרגישה בלתי מנוצחת, וכשהיא קראה את מה שכותבים

עליה ברחבי העולם – היא ממש חשה שהיא בת האלים –

שמורה ומוגנת, מודרכת מלמעלה. איזו תחושה ואיזה ניחוח

משכר היה לה! החיוך שלה היה בהחלט שובה לב. בכל

מקום נשאו אליה הערכה גלויה.

אך האופוריה הזו הייתה לה לרועץ. המחשבה ש"אני יכולה

הכל" תפסה אותה לא מוכנה בעליל. בגיל 25, בחורף 73',

בעת היותה אפופה בתחושת הכוח והעוצמה המשכרת,

מלאה בביטחון עצמי מופרז, אויביה שלא שכחו את מפלתם

יצאו בהפתעה לפגוע בה שוב. הפעם זה לא היה פשוט. היא

נפגעה, מופתעת, כואבת וסופגת. פצועה ובוכייה. אך כמו

בסיפורים האגדות, בעת הכאב הגדול, כשגופה שרוע ארצה

והיא מדממת, כמעט ללא הגנה – היא אספה את עצמה.

היא התחברה לעוצמה הפנימית שלה, לקול הגדול ולמחויבות

שלה לילדיה, חישלה את שריריה וכמו לביאה היוצאת להגנה

על גוריה היא קמה על רגליה, הרימה קולה בשאגה מחרישת

אוזניים, בציפורניים שלופות, ובכוח רב, ובעוצמה שלא ברור

מאין היא אספה, בעוז רב, ולמרות מכאוביה - היא תקפה

בחזרה, מכה על ימין ועל שמאל, פוגעת בכל מי שהעז להתקרב, 

פוצעת ומחסלת, שורפת באש הזעם את אויביה.

הקרב הזה תם.

היא ניצלה. היא ניצחה.

מתנשפת בכוח, חזה עולה ויורד ממהלך הקרב, מעיניה נשקפת

חימה יוקדת, ואדרנלין זורם בעורקיה, לאורך כל גופה. היא

עצרה אך נשארה דרוכה, עיניה רושפות והיא מביטה בעצבנות 

לכל צדדיה. היא ניצחה אך הפציעות שלה היו קשות.

הפעם משהו נסדק בה. היא הייתה צריכה לפעול אחרת,

להיות ערה, לא להיסחף אחר תחושת הכוח מתקופת  

הנעורים שלה. היא הבינה שרק היא יכולה להגן על ביתה,

על עצמה ועל מהותה ועירנותה צריכה להיות אורח חייה.

אותות השנים שחלפו ניכרות בה היום. כוחה עוד במותניה

והיא בונה ויוצרת, צומחת ומנתבת את חייה בים החיים.

יש בה תובנות אחרות, לעיתים היא נזקקת לריפוי ומזור, 

יש רגעים שיש לה שאלות נוקבות. אך היא עדיין לא יכולה

לנוח. היא דרוכה, ניסיון חייה הוא נר לרגליה, אמונתה

עדיין חזקה אך בה בעת עולות בה שאלות נוקבות על

דרכה הלא פשוטה.

והיום הזה...

היום, רגע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות

האיבה, אני בוחר לחבק אותה.

היא הייתה בת 12 ושבעה חודשים כשנולדתי, ומחר היא

חוגגת 71 שנים של עצמאות. אין לי מילים אחרות לתאר

את מה שהיא הצליחה לעשות כאן בתקופה הזו – היא

ובניה, הורינו, אתם ואני. כן, כולנו ביחד יצרנו את מה

שהיא היום.

ביחד איתנו היא עשתה את הבלתי אפשרי. היא הפכה

מדבר לשדות מוריקים, הפכה שממה לערים שוקקות,

הפכה ביצות לתעשייה מתקדמת. היא הפכה יישוב כפרי

למעצמת חלל והיי-טק, היא המציאה את כל מה שחסר

לה ואספה משאבים מכל מקור אפשרי. היא הפכה יש

מאין, הוסיפה תעוזה ועוצמה, ולמרות היותה קטנה

פיזית – היא כל כך גדולה בעוצמתה. היא גרמה לרבים,

יחידים ומשפחות לעלות אליה, היא החייתה שפה בת

אלפיים שנה. היא לא מבינה מה זה "בלתי אפשרי"

ולכן הפכה לאפשרי את כל מה שאף אחד אחר לא יכול

היה להאמין או לראות.

לא, זה לא נעשה בשום מקום אחר.

והאמת?

היא גם ממש לא מושלמת.

התפקיד שלה, של מדינתנו, הוא לא להיות "מושלמת".

היא זה אנחנו.

צמיחה, מנהיגות, מצוינות, ושיפור אלו הם דווקא

התפקידים שלך ושלי - שלנו.

רגע לפני יום הזיכרון, אותו יום כואב שבו אנו מבינים

את המחיר הבלתי נתפס שהיא שלמה על ההישג הזה.

היא זה אנחנו.

כל הפלגים וכל הזרמים, אנחנו כאן, כולנו יחד עם

המשפחות השכולות.

רגע לפני הצפירות המפלחות את הלב, לוחצות ומדליקות

שוב את הכאב של האובדן שלא מרפה, אותו כאב של

משפחות שהצטרפו למעגל השכול רק כעת, כאב שלא

מתכהה גם עבור אלו שאיבדו את יקיריהן לפני שנים רבות.

אותם כדורים שלא מבחינים בין דם לדם, שלא חסים על

אף עדה, רסיסים הפוגעים בליבם של בני עמנו ללא הבדל צ

בע עור. פגזים הקורעים ללא הבחן את אלו המצביעים

למפלגה א' וגם את אלו שבוחרים דווקא במפלגה ב'.

המוות שלא פוסח על אלו שרק אתמול נדחפו בתור,

עקפו בכביש בפזיזות או צפרו והטרידו את השכנים,

בין אלו ששלחו חיוך שובב לנערה שאותה פגשו, לבין

אלו שיצאו ליום עשייה, אמרו להתראות לילדיהם – ולא

הצליחו להתראות אתם שוב. גם לא בין מבוגדים לבין אלו

שרק לפני שנה או שנתיים עמדו בטקסים דומים, בהיותם

בסך הכל תלמידי בית ספר, רגע לפני שיצאו לחיים

הגדולים שנקטעו.

זה כואב, נוגע, מחיר שהוא מעבר לדמעה. ועם זאת,

זכותנו היא להוקיר ולומר, לפחות לרגע אחד - תודה.

להתחבר ולהרגיש לרגע כאילו שכל אחת ואחד מאיתנו

הם תא אחד בתוך המרקם החברתי, הגוף הססגוני

החי והנושם והתוסס הזה, שנקרא "עם".

בגיל 4 חודשים, עדיין עם חיתול, זכיתי לחגוג את יום

ההולדת ה-13 של מדינת

ישראל. היום, ערב יום הולדתה ה-71, אני לוקח את הסיפור

הבלתי יאמן הזה – לליבי. אני מרכין ראש בענווה, ובאותה

נשימה מודה על היותי כאן, חלק מכל זה, שותף עם כל

אחת ואחד לדרך הזו שנקראת מדינת ישראל.

היום, 7 במאי, אבי, שלחם ב-4 מלחמות, שהתחמק

מחיילים בריטים, היה חוגג 87 שנים, אלמלא בחר להגיע

לעולם האמת לפני שנתיים.

אז היום גם אני בוחר.

אני בוחר, ואני מזמין גם אותך לתרום למרקם האנושי

שלנו בכך שנדע להיות סובלניים למגדר, לצבע העור,

לדעה ולפולמוס. שנכבד את החלש והשונה, נקבל וניתן

מקום לשיח מקדם ונכון, נבחר בהודייה במקום בכעס,

באמירה ולא בהשתלחות, נכבד במקום להכריח, נכיל

במקום להקצין.

כן, אני בוחר לחשוב לפני שאני מגיב, לשתוק לפעמים

במקום לומר, לסלוח במקום לשנוא, לחמול במקום להשפיל.

לאהוב.

'ואהבת לרעך כמוך' הוא הציווי שאני בוחר לאמץ היום.

היום - ובכל יום.

היום, ערב יום העצמאות שלנו, אני קורא גם למדינאים

שלנו, לנושאי תפקידים ולכל אדם חופשי החי כאן במדינה

הכי מיוחדת בעולם, לעצור לפני שמעבירים הודעה

לתקשורת, להמתין לפני שעושים "שלח" להודעת

הוואטסאפ. אני קורא לכולם להוביל מתוך עוצמה ולא

מתוך הרצון להיראות או להישמע. אנחנו כולנו יחד

כאן, בארץ הזו וכוחנו הוא באחדות ולא בפילוג.

הבה לא נשכח שאנו חיים היום את החלום הזה,

ולמרות הלחץ והאתגרים, יש לנו ארץ עם שמש וים

ונופים ‏קסומים בשלל צבעים, ארץ משופעת באנשים

שהגיעו ממגוון ארצות תבל... אנשים חמים וידידותיים, ‏

שמוכנים לעזור בעת צרה. ‏

ארץ שבה מדברים את השפה שלנו, ושרים את השירים שלנו, ‏

והיא היא עצמה – היא שלנו...‏

כי אין לי ארץ אחרת גם אם‎ ‎אדמתי בוערת

רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי, אל נשמתי

בגוף כואב בלב‎ ‎רעב

כאן הוא ביתי

לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה

לא אוותר לה, אזכיר לה

ואשיר כאן‎ ‎באוזניה

עד שתפקח את עיניה

(כתב: אהוד מנור, לחן: קורין אלאל, שירה: גלי עטרי)

אני אוהב את המשפחה הזו שנקראת מדינת ישראל,

אני גאה להיות ישראלי!‏

באהבה גדולה, בדמעה והתרגשות שממלאת כל תא

בגופי, אני מאחל לך ולכל ישראל צמיחה, שגשוג,

אחדות, הקשבה ואהבה.‏

חג עצמאות שמח!