או-טו-טו פסח..

ואם טרם שמעתם על הקושיה החמישית - זה הולך ככה:

מי יבוא? מה הם יביאו? ויותר חשוב: מי ישב ליד מי?
את מי לא ממש סובלים? ומי ממש לא מקשיב בעת
קריאת ההגדה?
​
​תגיד: "זה יספיק או שנלך לקנות עוד משהו?"
​ "הקישוט הזה מתאים כאן?" (עניתי ב"לא"...
​ "אבל אני רוצה שזה יהיה כאן" הייתה התשובה...​)
​​​​​ "תשים את זה כאן"...
 "​תוציא את הכלים מהארון"​
​ "תביא עוד מפיות"
​תלך, תביא, תוציא, תרים, תזרוק, תסדר, תחביא - 
​ככה זה ערב החג...
​​​​​​

 ואז, בין האדים וריחות התבשילים שבמטבח מסתננת השאלה:​

 אהה! האפיקומן! איפה נחביא אותו השנה? מאחר
 ויש ילדים קטנים, לא רצוי להחביא אותו בין הכריות
 של הספה, כדי שהפירורים לא יישארו שם עד השנה הבאה...
​​
 ​אבל...
​​ללא ספק, הקושיה החשובה ביותר של פסח,
​זו ​​שעליה עומד החג כולו, הרבה מעבר לפרעה, יותר
​מרבי עזריה בן טרפון, ומתוכננת לרגע שאחרי "חג גדיא" -
​היא הקושיה החמישית:​​
-->
-->

ומי יחזיר את סבתא?

"אני הבאתי אותה" יהיה מי שיגיד, ויפטור עצמו מהמסע 
הפקוק בחזרה...
"אני בישלתי כל היום...", "אני ניקיתי אתמול...", "אני 
החזרתי אותה בשנה שעברה...", ואני הבאתי אותה 
בראש השנה..."

​​ביפ ביפ!
הוואטסאפ מצייץ: נכנסה עוד תמונה של פירמידה ומצות...
​זו אותה תמונה ששבר הגיע קודם לכן מ-15 קבוצות, 
​​ו-20 אנשים ​שפתאום נזכרו בכם...
 ​שלא​ נדבר על אלו ששולחים לכם סרטון שמייבש אתכם
​ 7 דקות עד שהפרפר גמר לשיר​ חג חירות שמח...
​​​
​אז מי בכל זאת יחזיר את סבתא?​
לחג הזה רציתי להזכיר לי, לכם, ולכולם ש"להחזיר את סבתא"
זה לא "עול".

בתמונות, זו הסבתא. אמי אני. 
​​ אז, לפני 56 שנים (היית בן שנתיים וקצת), והיום בביקור
 ​שלי ​בבית לתשושי נפש, ביתה החדש.
​​
 פסח זה הרבה יותר מלשלוח ברכה עם הלוגו העסקי,
 ובטח ובטח יותר מלהעביר תמונות ממוחזרות שקיבלתם
 בוואטסאפ.

 פסח זו בחירה.
​ זו​ בחירה באהבה, בחירה בנתינה, בחירה בלהיות
 אדם המחובר לערכים, לפנימיות, לחמלה.

 פסח זו הבחירה בחירות להיות אנחנו!

לצאת מהמיצרים של חייב, צריך, ומפחד.

אולי צריך ללכת כמה שנים במדבר, אבל

זה עושה רק טוב!

חג חירות שמח!

וד"ש לסבתא..

​​באהבה גדולה,
​
​עוזי טל פלד​​​​