לגדול בבית של 45  מ"ר כאשר גודשים את המרחב חמש נפשות קבועות  לכל הפחות ... ולא להרגיש בחוסר פרטיות,או בחוסר כלשהו...וכמובן לא באיבוד "האני" זוהי אחת הגדולות של הבית בו גדלתי  בית קטן – אבל כל כך גדול ! 

החיים בבית זה,המרחב האישי שלא הלך לאיבוד,הבית שהיה מוגדר בכל פינה ופינה הוא המהווה עד היום סימן דרך משמעותי בחיי היום יום שלי ובחיי המקצועיים - הוא הבסיס שלי וההתחברות שלי לעולם האדריכלות ועיצוב הפנים (כמובן בתוספת תכונות בסיס ונטייה אישית...)

כשהחלו הורי לתכנן את ביתם החדש (כשהייתי בת 16...) חל מפנה במחשבתי להיות אחות רחמנייה,והשאלה "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?"  קיבלה תשובה חד משמעית – אדריכלית!                                                                             תהליך תכנון הבית החדש לצד הורי היווה נקודת-מפנה בחיי !

ביתנו הראשון - במהלך שנות הלימוד שלי בחיפה,התחלנו (רפי-אהובי עד היום ואני...) את חיינו המשותפים בדירת סטודנטים בגודל של 25 מ"ר. בקלות רבה הסתדרנו בה. לכל אחד הייתה פינת לימוד. ספת האירוח נפתחה בלילה למיטה,ובמטבח הקטנטן היה דלפק אכילה שניתן לקיפול. במידת הצורך,כשהגיעו אורחים, פינינו את שולחן הכתיבה (שהיה שולחן אוכל ישן) וערכנו אותו לאירוח ... לא חסר לנו דבר !

ביתנו השני בחיפה היה מפואר ביותר – דירת 35 מ"ר,בעלת 3 מפלסים,אשר מבנה הדירות כולו זכה בפרס תכנון עולמי בסוף שנות השישים.  בדירה זו באמת חשנו כבדירת פאר. 35 המ"ר היו מתוכננים להפליא,סלון,פינת-אוכל,מטבח,חדר שינה מרווח ומקלחת ענו על כל צרכינו כזוג רווקים...עולם ומלואו!

הורי עברו לביתם החדש שניבנה כחמישה מטר מהבית הקטן.   165 מטרים רבועים,שבתחילה, החיים בו היו כמשחק מחבואים .אך ההסתגלות לטוב ולמרחבים הייתה מהירה !

ביתנו השלישי – סגר מעגל... רפי ואני נישאנו,חזרנו לגור ביבנאל ועברנו לבית הקטן – הגדול ביותר שגרנו בו עד עתה-45 מ"ר. הבית עבר שיפוץ עצמי,והפך להיות בית המשפחה הראשון שלנו.  גם בבית זה הסתדרנו מצוין בשנים הראשונות. כל רהיט נכנס לפינה המתאימה לו... החדר ששימש כסלון ופינת האוכל בבית הורי-נסגר לחדר ליונתן ילדנו הבכור. בחדר השינה של הורי הרחבנו את דלת הכניסה וחלל זה הוסב לסלון ולפינת האוכל שלנו. כל פונקציה קיבלה קיר או שניים ...   חדר השינה,שהיה החדר בו גדלנו אני,אחי התאום  ואחותנו הקטנה,הוסב לחדר השינה שלי ושל רפי. בקיצור – כל פינה נוצלה באופן מקסימאלי,והבית שירת אותנו נאמנה 9 שנים,ובו נולדו שני ילדינו הגדולים.                                                          

ביתנו הרביעי והנוכחי ...  עברנו לביתנו החדש שניבנה כ-70 מטר בסמוך.  בית רחב ידיים 180 מ"ר. חדר לכל אחד ולכל צורך... תוכנן על ידי אדריכלית שחשבה על כל פינה ופינה,על כל צורך ועל אורחות חיי המשפחה.  עדיין היה בי הצורך לפחות את האזור הציבורי לתכנן באופן כזה,שהכול יהיה ביחד,אין כל קיר המפריד בין הסלון למטבח לפינת האוכל... כולם עם כולם !

אין ספק,שהחיים בבית שבו לכל אחד החדר הפרטי שלו והבתים רחבי הידיים שבונים מרבית המשפחות היום,שינה את אורח חיי המשפחה. הדגש הניתן כיום על המתחם הפרטי של כל אחד מבני הבית,אמור להכיל הרבה יותר שימושים ממה שהיה נהוג עד לפני 20 שנים לערך.

סביר להניח,שהבית/הקן בו גדלנו,מהווה למרביתנו את הבסיס לאורח חיינו במרחב המחייה שלנו כבוגרים. כל מרחב מחייה אם בהגדרתו הכללית – בית , או בהגדרתו הפרטית – חדר השינה,פינת השינה,אמור להיות זה שמתאם עבור המשתמש בו באופן הנכון והאישי ביותר.

לא לכולם בתים רחבים דיים והמספקים מרחב לכל הפונקציות הנדרשות בבית,אם באזור ציבורי,ואם מדובר בחדר לכל אחד מבני הבית.  אין ספק שכל אחד יצטרף לתרום את חלקו והתחשבותו,אולם בעזרת סידור וניצול מרבי של המרחב,נאפשר את השמירה על התחושה והשייכות האישית לפינה פרטית או ציבורית בבית, וכמו כן נשתדל להעניק לבית תחושת מרחב מסוימת.

אשתף אתכם ב"סוד אישי" – הבית בו גדלתי 23 שנה וזה שלאחר נישואינו,הפך להיות הבית בו גידלנו שניים מילדינו והקן בו עברה משפחתנו את שנותיה הראשונות.  הוסב להיות המשרדים שלנו. 

עד היום,לאורך כל חיי לא עזבתי את הבית בו גדלתי מיום לידתי.  פעמים רבות במהלך 20 השנים האחרונות בהם משמש בית ילדותי כמקום בו אני יוצרת,אני מתרגשת כל פעם מחדש כשעולים בי הזיכרונות הנפלאים שאוגר בתוכו הבית ואני נפעמת כמה בית קטן שכזה הצליח להיות כל כך גדול  !!!

...ורפי אהובי,יושב ומקשיב להקראת הרשומה, ואומר לי – "באמת מרגש... לא חשבתי על זה עד עכשיו..."