ביום חמישי ה15.10 הגעתי לכנס שנערך במלון הר הכרמל בידיעה שאני מגיעה לקבל חומר עיוני וסיעור מוחות. אך בפועל הייתי בסוף שבוע אינטנסיבי של פסיכודרמה בקבוצה של 12 ובקבוצה גדולה שיושבים במבנה שבלולי, בשתיקה, ללא הנחייה, ואני שלא מסוגלת להיות בסביבת אנשים שותקים..... אני עדיין מנסה להכיל את החוויה המדהימה/נוגעת/קשה שחוויתי.

הגעתי להנחייה של ד"ר גיא אור, פסיכיאטר המנהל את מרכז אביב, וכשמו כן הוא- זורם עם הקורה בקבוצה וכאשר נופלים בחשכה, גיא מאיר את הדרך ומקים, שוטף בדבריו כמים זכים את הדימום ובחיבוק נותן תמיכה ובטחון ,שאם ניפול, ואני נפלתי, גיא היה שם עבורי/עבורנו, והקים.

דרך הקבוצה הקטנה, עברתי את מסלול חיי, נפתחה לי תיבת פנדורה שהדחקתי ואני מבינה שבזה שאני יועצת/מנחה ומאמנת אחרים, אני מחזקת את עצמי כי כשאני בצד הנותן אין לי זמן לחשוב על הילדה שעדיין נשארה תקועה וגיא שיקף לי את הבחירה הראשונה, של הבת היחידה ה.....קטנה שאין לי זמן לטפל בה.

הקבוצה הגדולה הייתה עבורי, מקום המשקף את הרשע שבחברה ,המוקיעה מתוכה את השונה "מדושן עונג" (כך קינתה אותי אחת המשתתפות),הרוצה לעזור לחלש.כך אמרה לחברתי לקבוצה הקטנה, היושבות במרכז, בדימוי לתושבי הארץ ואנשי הפרפריה או אנשי השוליים, (הזמינו אותנו לשבת במרכז השבלול), וגם נאמר לי בבוז, שמי שמגיב למה שנאמר/קורה בחברה שלא יופתע שמקבל שטפונות של חרה. אני מאד נפגעתי כי האם לא זה המקצוע שבחרנו? האם לא הגענו מהמקום של התומכים ומושיטים יד מכוונת ומנחה? וכן , אני מאמינה כי מותר גם להתענג בהצלחת העזרה לשיקום נפשו/דרכו של הזקוק. לא כולנו "נולדנו" חכמים ויש כאלה שזקוקים ושמחים לקבל את העזרה והתמיכה.

למדתי המון על עצמי בכנס, אך כרגע , אנני יודעת אם אשתתף בשנה הבאה. אך מצד שני היה מפרה. אז שוב תודה לחברי לקבוצה הקטנה ולמנחה המקסים, ד"ר גיא אור.