אז זהו, קולי הושתק בפקודה! ואם אני מנסה לדבר... יוצא קרקור של קרפדה ו/או עורב בהתקפה. לוקחת אוויר,ומתאמצת לדבר, הראות מתנפחות ו.... לחץ בחזה וקול.....לא יוצא. וכולם סביבי מייעצים "לכי לרופא!!!" ואני, בשלי, "רופאים?? זה לא בשבילי." אבל בסוף אין ברירה... הולכת לרופא. ואותי שולח מיד!!! לאסף הרופא. נכנסת לרופא.. ופונה בלחישה: "דוקטור, במקצועי אני מרצה, אך אין לי קול וגם לא פרנסה" הרופא מחייך ואומר " לא נורא.. נוציא אותך לפנסיה". מחייכים והבדיקה מתחילה... הרופא לוקח לידו מין צינור מפחיד ומסביר בעדינות כי ירסס את גרוני בסם הרדמה.. ואני... בכלל לא מקשיבה, רק מסתכלת באימה ויוצא מפי.. קרקור בהלה " את זה אתה רוצה להכניס לי לגרון?!!!" מביט אלי ובחיוך אומר: "היזהרי שלא אכניס לך ..משהו אחר!!!" האחות נבהלת ולא מאמינה שכך הרופא ידבר.. ואני אותה מרגיעה..." זה בסדר בגילנו רק מפנטזים כי.. האברים כבר מזמן לא עובדים".הבדיקה מתחילה והרופא מרגיע ובעדינות מדהימה!!! מחדיר לגרוני ומראה לי את התמונה... ואני חשבתי שלא את גרוני אני רואה אלא חלק אינטימי והרופא מחייך, " כן ,כך נראים מתרי הקול. ולך יש פוליפ על המיתר הימני ומה שנותר זה לנתח ועד אז... תשתקי!!! ואני, שכבר כשיצאתי מרחם אימי, פטפטתי ושרתי ולרגע לא שתקתי ( וגם לבברת התאמתי את עיסוקיי) אני, אני אשתוק!! וכשאני רוצה לדבר אני משתעלת וננעלת ומחכה לעבור את הניתוח ולחזור לדבר בלי מאמץ ובלי כאבים וזה יהיה אחרי ה20.5 שזה יום הניתוח....אם לא אברח...... :)