איזו נקודה אינה קיימת בעברית: אחת, שתיים או שלוש?

שתיים הן טעות מקלדת. נא לתקן.

האם טקסט אוהב סימני קריאה וכמה אפשר ורצוי לשים לאחר מילה?

סימן קריאה נתפס כנחוש, לא פראייר, אך הוא גם צועק על הקורא, ממש צורח. אז ראשית אם קיימים חיבובים לסימן הקריאה, אפשר אחד. שלוש מאות סימני קריאה הם מנהג הרשתות החברתיות. וגם את האחד הזה יש להניח במשורה. התנועה שעוד לא קמה, להחזרת כבוד הנקודה לסוף המשפט, מעידה ונשבעת שהעברית אוהבת נקודות. הן אי, רגע לנוח, שנייה להתאפס, להבין מה היה לנו עד כה והן בהחלט סוף פסוק.

סימן שאלה: 0 או 30?

חלילה, לא מדובר באפס, אבל אפשר להסתפק באחד.

האם אימוג'י יכול להחליף נקודה?

אולי בווצאפ. עם זאת, שפה היא דבר חי ומשתנה ומי יודע אולי עוד נחזור לציורי המערות.

מתי לשים את הפסיק?

סוגיות כבדות משקל לפנינו. מתי להניח את הפסיק: האם בין חלקי משפט מאוחים, בביטוי מוסגר, בהפרדת תמורה משאר המשפט? מי יצילנו?

ובכן, ישנם כללים, הם פחות נוקשים ממה שנדמה, הם מתגמשים עוד יותר בכתיבת ספרותית ובשירה. ישנן גם אופנות שונות באהדה או בדחיית הפסיק. למשל עגנון חשב שכולנו מספיק חכמים כדי להבין עם מעט פסיקים והוא צדק.

בעריכה ספרותית עובד מה שנכון ומאפשר קריאה שוטפת והבנה של הטקסט. ככה פשוט ומשחרר.

עם, זאת, שימו, לב, מתי, לא, נכון, לשים, פסיק.

ומה בנוגע לחברים ומכרים כמו הקו המפריד, הנקודה פסיק, הנקודתיים?

כבודם במקומם. במסע לעבר הטקסט שלנו חשוב בעיניי להתגבר על פחד או רתיעה מכל מיני יצורים מוזרים כמו הנקודה פסיק או כאלה שנדמה שסר חינם כמו הנקודתיים. מותר להתנסות, לראות איך אחרים כותבים ולהקשיב לתחושה שנותנים הסימנים השונים. כמובן שלא להגזים, אך גם דיאטת כסאח אינה מחויבת במציאות.

מקריאה לאורך שנים בספרים שיצאו לאור בכל מיני בהוצאות וז'אנרים, מגלים מהר שישנם טקסטים נהדרים שהפיסוק בהם שונה ואינו אחיד. בחיי שראיתי פסקה שלמה מופרדות בנקודה פסיק ועדיין יופי של ספר. כל עוד הטקסט קריא, הסיפור במרכז, הכתיבה יפה – הכול טוב והשאר חשוב פחות. לא שלא כדאי להכיר חוקים וכללים, אבל מתוכם קיים חופש לנוע ככותבים. וממש כמו ג'ירפה שמגיעה לשתות מבור המים, פסקו בגמישות.