תאריך ה-21.12, הוא היום הקצר בשנה. ביום זה יש אור לזמן הכי קצר בשנה, ולילה חשוך הכי ארוך בשנה.
חושך הוא כל מה שנסתר. לא רואים.
 למחרת- מתחיל חג החנוכה. "באנו חושך לגרש. בידינו אור ואש". יש לנו הזדמנות להאיר את החושך. גם זה שבתוך נפשנו, וגם זה שרובץ על העולם.

בספר ה"שטותניקי"- "באדולינה"- יש קטע שמביא אותי תמיד לידי דמעות:

"עוד לפני שהיה חג מולד, חנוכה או רמדאן, לפני שהיו ספרים, שהיה חשמל, החורפים היו הרבה יותר שחורים וקרים. אנשים ישבו בבתים, ניסו להאמין שהשמש עוד תחזור, שזה לא בלתי הפיך. בכל היבשות נולד החג הזה. ביום הכי קצר בשנה אנשים התקבצו יחד, הדליקו נרות, מדורות, אכלו שתו ושרו. קהילות נפגשו כדי להדליק אש ולהגיד: תחזיקו מעמד, האור חוזר לחיים. החושך הכי גדול כבר מאחורינו."
ובהתייחס לחושך שירד על העולם מבחינה מוסרית, ערכית,החושך של הציניות, האלימות, הזלזול בכדור הארץ ובמשאביו, הזלזול בחיי אדם ובכבודו:

"התחושה בתרבות המרכזית היא שהחורף שנפל על האנושות הוא בלתי הפיך. אבל זו טעות: החורף הזה הוא עונה - קצרה יחסית להיסטוריה שלנו - והיום הכי קצר כבר מאחורינו. מהיום- הימים יתחילו להתארך לאט לאט. כל יום יהיו עוד כמה דקות של שמש.
בכל העולם גדל עכשיו דור חדש, דור האביב. בינתיים עדיין קשה לראות אותו - אם מחפשים במקומות הישנים. הצללים והעננים עדין מסתירים, והחורף לא נגמר ביום אחד. אבל על פני כל הפלנטה נדלקים עוד ועוד נרות של משהו חדש. כל יום יידלק עוד נר. יהיה עוד קצת אור."
ואז מגיע:

"המעבר מתרבות של קורבנות, של יצורים פאסיביים-לתרבות של מלכים, עם חופש בחירה אינסופי. לאורך כל החורף התחבאנו יותר ויותר עמוק מאחורי קירות, התנתקנו מהעולם, מהטבע, מעצמנו. עכשיו הימים מתחילים להתארך, ואחד אחד האנשים מתחילים לצאת החוצה, להוריד מדים, לנתץ קירות, להתעלם מגבולות.
בסוף התהליך נעמוד בחוץ. באור."

וכדאי לזכור:
נתינה: המדליק נר מנר לא יחסר –כשאדם מדליק מנרו נר של מישהו אחר - הוא יוצר יותר אור, והאור שלו עצמו- לא מתמעט.

ערבות הדדית: כאשר הנר שלי (האור שלי) כבה- אדם אחר בסביבתי יכול לעזור לי להציתו מחדש.

הזנה עצמית: אני צריך לשמור תמיד על האור שלי - כי רק כך אוכל ללכת בחושך, וגם להדליק נרות אחרים.