לפני 4 שנים בחרתי בעצמי (את עצמי)ויצאתי "מאזור הנוחות" 

פרשתי מקריירה משגשת של 25 שנות הוראה וחינוך בתחום הגיאוגרפיה ואיכות הסביבה.

הקצתי לעולם חדש וחשתי בדיוק כמו עם שחרורי מ צ.ה.ל לפני 30 שנה.....

אלא שהפעם להבדיל, היו בניסיון חיי- שפע הצלחות, הישגים, מכאובים, נפילות, למידה ובעיקר תובנות.

חברתי אל עולם האימון. 

עברתי קורסים סדנאות, גמעתי קילומטראז'' של אימונים והגעתי עד לכאן. 

בכל יום אני פוגשת אנשים נפלאים שמביאים עימם לחדר האימונים עולמות מסקרנים, 

חזון, חלומות, פחדים, פרדיגמות ובעיקר תקווה. 

חשבתי לשוחח אתכם על ה"שדונים" שלנו.

כן יש מונח אימוני שכזה....

השדון שלנו הוא זה שמקנן בראשנו, מלווה אותנו מיום הולדנו, משפיע,

משחר הבקר ועד לכתנו לישון, מגדיר ומפרש כל חוויה,

משתדל לגרום לנו לקבל את הפרשנות השלילית שלו למציאות

 כשמטרתו העיקרית לרמוס את האני הטבעי שלנו.

השדון הוא הקול השלילי שלנו. לכל שדון יש תפקיד משלו

 וכל שדון מציק לנו בתחום אחר:

יש שדון הפחד ממחלות, מכישלון, מהצלחה, מיחסים,

 מנקיטת צעדים, מלקיחת אחריות..... ויש שדון הכעס,

ויש פרפקציוניזם, ודימוי עצמי כזה או אחר וביטחון עצמי

כזה או אחר ושדון שמזכיר לנו כל הזמן "אבל מה יגידו........?

וזה שמחייב אותנו לרצות את כולם גם על חשבון עצמנו..

ושדון חצי הכוס הריקה,

 וזה שאומר לנו שאנו מכוערים או שמנים,

או קמצנים וזה שעושה לנו עיין הרע..... ועוד לא תמה הרשימה.

השדונים שלנו אורבים לנו בכל פינה.

מחכים לכל להזדמנות, היסוס או חשש כדי שיתחילו לפעול.

והתוצאה המיידית לא מאחרת ולובשת מגוון תחושות רגשיות ופיזיות

בהן תסכול עמוק, דיכאון, כעס, חרדה, הולם לב, חוסר אונים,

 תקיעות וחוסר יכולת להחליט ולבחור......

גם אם אנו ממש רוצים, הרי שלא קל לנו להגיב תמיד במאור פנים ובאופן חיובי.

 ולכן יכולת התגובה שלנו מוכתבת (לצערנו)  גם - משדונים.

ואתם

גם לכם יש שדון שכזה המחכה להזדמנות שתייחסו אליו,

תחשבו עליו, תגיבו דרכו?

האם חשבתם עליו אי פעם?

העלתם אותו אל המודע?

האם שאפתם "לאלף את השדון"?

 להיפרד ממנו?

האם הגבתם לא נכון?

התחרטתם ונאלצתם לבקש סליחה?

תרצו לשתף?

   אשמח לכל הערה והארה.