בבקר סגרירי אחד התעוררתי שונה. 
התעוררתי אחרת בדיקות הדם שנתנה רופאת הנשים שלי הודיעו לי חגיגית שאני "בגיל המעבר". חייכתי לעצמי והכנסתי למגרה.

ימים חלפו ובכל בקר התעוררתי כהרגלי לקפה, לצעידת הבקר, לסדר היום החדש של אישה מאושרת בקריירה שנייה. מחבקת את עצמי כל יום מחדש על שיצאתי מעבדות לחרות, שבחרתי בחופש ששחרר אותי מההקרבה הבלתי נגמרת במערכת החינוך. הריצות שמעולם לו נותבו לאיזו נקודת גמר, למציאות בלתי נגמרת של קשה באימונים ועוד יותר קשה ב"קרב" . אבל כל אלו היו נחלת העבר. 

קורה לכולנו שכאשר אנו חוברים לתופעות חדשות, אנו מנסים לבחון האם אנו מדמיינים, האם אכן התרחשו או האם אנו חולמים אותם בהקיץ. כך גם בגיל המעבר. הדמיונות הפכו למציאות. מיום ליום התחלתי לחוש שהשליטה בגופי אינה כתמול שלשום. הגוף שהיה שלי , הגוף שנענה לשליטתי באדוקות רבה במשך 50 שנה, לקח לעצמו את האחריות. הכריז על "מרד" ואינו מאזין לבקשותי, מתעלם מהגבלותי ועקרונותי, סם פס! וממשיך... כל מבט במראה , 

כל עליה נחפזת על המאזניים התחילו לאותת לי : "ההיית או חלמתי חלום"? הכל לוחץ הכל כואב הגוף נפוח. כל יום יותר ויותר. כל אשליה או דמיון לבשו מציאות כנגד כל החששות. הבנתי. גיל המעבר אינו סתם כותרת בלתי מובנת שהייתי קוראת וממשיכה הלאה. 

גיל המעבר הוא מכלול של שאלות, מכלול של תסכולים מחוסרי מענה, זעקה של מי שמנסה לאחוז בשולי המים העמוקים ומנסה שלא לתבוע, גיל שיודעים מתי הוא מתחיל ולא יודעים מתי יסתיים, ואם יסתיים כיצד יסתיים? ומה מחכה לי מעבר לגיל המעבר, משהו מפתיע? חדש? מרענן? שוב נעורים? 

האם אוכל לחזור לג'ינס הקצר בחולצת גופיה מרושלת? להיכנס למכנסי הג'ינס במידה 34-36 הממתינים לי במלתחת הארון המיותמת?