אני נוסעת באוטובוס, יושבת לא רחוק מדלת האחורית, שממנה רק יוצאים. אחרי זמן מה שמתי לב שקורה מה שהוא מוזר ... במושב שלפני וצמוד לדלת ישב איש מבוגר. כל פעם כשאוטובוס היה מתקרב לתחנה האיש פונה בכמה מילים לאחד מהממתינים ליד הדלת, היה נותן לו פיסת נייר ובן אדם היה מדביק אותה בתחנה. זה התחיל לסקרן. בתחנה הבאה אותו דבר: נאום קצר, פתק ביד של יורד תורן, הוא יורד וכמו זומבי הולך ומדביק את המודעה וממשיך בדרכו. מה קורה כאן ??? פתאום גיליתי שאני מכירה את האיש, זה מנחם, הזגג, בעל ידי זהב. בדיוק התפנה מקום לידו ומיהרתי לעבור אליו. "מה הולך כאן, מנחם?" - שאלתי "שום דבר" ענה מנחם תוך כדי שהוא מוציא מודעה, מדביק נייר דבק בפינות ופונה ליורד הבא: "איכפת לך להדביק את זה בחוץ? תודה, מאד עזרת לי". "שום דבר" -חזר אלי מנחם- "אם אני ארד בכל תחנה ילך לי כל היום וכל הכוחות". שמתי לב על שני דברים: אף אחד לא סירב ורוב הדביקו את המודעה במקום רחוק ממודעות אחרות בתחנה. " ומה, לא מסרבים?" " בדרך כלל אנשים מוכנים לעזור. גם אם מישהו מסרב אני פשוט פונה לאחר..." כמה פשוט... מה המסקנות: תמיד אפשר לבקש עזרה, אנשים שעוזרים לנו יראו את העסק מנקודת מבט שונה משלנו, יתנהגו אחרת מאיתנו וזה יכול להביא חידוש למה שאנחנו עושים. למשל: לשים מודעה שלנו במקום שלא חשבנו עליו. אם מישהו אחד לא יכול לעזור לנו תמיד אפשר לפנות לשני. תודה מנחם על השיעור הנפלא. דרך אגב אם אתם מחפשים זגג טוב ממליצה בחום על מנחם.