" לא 'בא לי' לדבר עברית מצוחצחת של בית מרקחת. ממש 'לא בא לי' לדבר כמו מורות בבית ספר....... אז מה אם אני מדבר עם חברה של סבתא שכמעט לא מבינה כלום ממה שאני אומר ובוהה בי בעיניים ענקיות כאשר אני מסביר לה שהמורה להיסטוריה מה זה 'כוסית'......" מתריס בפניי בני הצעיר שעוד מעט קט מתגייס לצבא. והוא ממשיך " כן נכון, לא מתאים לי ללבוש עכשיו את החולצה שקנית לי....... 'זה מרגיש לי 'פסה'. ממש לא מעניין אותי מה אחרים חושבים כאשר אני לובש את ה'טי שירט' האדומה עם החור בשרוול...היא הכי 'מגניבה' בעיניי ". החיוך שאיתו קמתי הבוקר נעלם מפניי. "אוף" – אני חושבת לעצמי – " כול מה שקשור למתבגר צריך להיות קשה כול כך.....והרי עוד מעט קט הוא יהיה בצבא ויאלץ לקחת אחריות בדברים חשובים. הוא מקסים ומיוחד ובוגר בדברים שונים האם הוא באמת לא מבין או ש........" שפה, כמו הלבוש ,היא דרך ביטוי ומספרת לנו הרבה על האדם הניצב מולנו.השפה חיה ונושמת ולכן כיף לדבר כמו שמרגישים ורוצים אבל לא בכול מקום! כפי שלא מגיעים לראיון עבודה עם טי שירט אדומה וישנה כך לא מדברים בשגיאות , בשפת האם באותו ראיון. ממש כפי שלא מתייחסים בלגלוג לחוסר יכולתו של אדם מבוגר לקבל כול מילת סלנג........ חשוב לדעת מה נכון ומה לא........ורק אחר כך להחליט איך נכון וכדאי לדבר............