ט' באב מזכיר לנו

אמת כואבת:

מערכות חזקות,

בעלות תשתיות איתנות

ומשאבים רבים,

לא קורסות בגלל

איומים מבחוץ,

הן מתפרקות מבפנים.

כשמדברים על "שנאת חינם"

בהקשר הארגוני המודרני,

לא מדובר בהכרח

על דרמות גדולות.

זה מתבטא בדברים קטנים:

* קנאה מקצועית שלא מנוהלת נכון.

* צורת עבודה באופן של 'איים בודדים' והסתגרות של צוותים בתוך עצמם.

* "הקטנה" סמויה של קולגות או מנהלים מקבילים.

* תרבות של אצבע קלה על ההדק בחיפוש אשמים, במקום תחקור מלמד.

כמנהלות ומנהלים,

יש לנו אחריות ישירה

על התרבות שמתווה

את הארגון.

פוליטיקה ארגונית רעילה

ואי-פרגון הם לא רק

מטרד חברתי;

הם מדד שפוגע

בתוצאות העסקיות, בחדשנות,

ובשימור הטאלנטים בארגון.

איך בונים תרבות

של "אהבת לרעך" מקצועית

שמניעה צמיחה?

✅ פירגון ושיתוף פעולה:

מנהיגות חזקה לא חוששת

להדהד הצלחות של אחרים.

כשאנחנו מייצרים במה

להצלחות צוותיות ומחלקתיות,

אנחנו מפחיתים את הצורך

במגננה ובסגירות.

✅ פירוק הסתגרות צוותית :

עודדו דיאלוג פתוח

בין יחידות שונות.

שתפו מידע,

צרו מטרות משותפות

והפכו את הערבות ההדדית

לערך ארגוני.

✅ אפס סובלנות לשיח מנמיך:

יצירת סביבה של ביטחון פסיכולוגי.

עובדים ומנהלים צריכים לדעת

ששיח לא מכבד

או הלבנת פנים

לא עוברים במשמרת שלכם.

‎חורבן של צוות או יחידה

נבנה משיח מקטין ומפילוג.

צמיחה ארגונית,

חוסן ועמידה ביעדים

נבנים מחיבור,

מפרגון וממנהיגות

שרואה את האדם

מאחורי התפקיד.