ביום האהבה חשבתי

על סוג נוסף של אהבה.
לא רק אהבה בין אנשים,

אלא גם אהבה לעשייה שלנו

ולזכות להשפיע על החיים של אחרים.

לאחרונה סיימתי תהליך ליווי

עם מתאמנת שהגיעה אליי

בתקופה של בלבול מקצועי.

היא הרגישה חסרת מוטיבציה,

התקשתה למצוא כיוון בתחום הלימודים

ובהמשך הקריירה

ובעיקר איבדה את האמונה בעצמה.

בסיום התהליך היא העניקה לי

מכתב אישי ומרגש.

מעבר למילים החמות,

הוא הזכיר לי שלוש תובנות

שאני פוגשת שוב ושוב

בתהליכי התפתחות מקצועית.

1. צמיחה מתחילה במרחב בטוח

לפני שמחפשים פתרונות, צריך לעצור.

לתת מקום לשאלות, לספקות ולבלבול.

דווקא מתוך ההקשבה הזו

מתחילה להיווצר בהירות.

2. דיוק חשוב יותר מפתרונות מהירים

כשאדם מרגיש תקוע,

הפתרון בדרך כלל אינו

עוד עצה או עוד קורס.

הוא מתחיל בהבנת החוזקות,

הערכים, היכולות והמניעים

שכבר קיימים,

אך לעיתים אינם באים לידי ביטוי.

3. שינוי נמדד ביישום

תובנות הן רק תחילת הדרך.

השינוי האמיתי מתרחש

כשהן הופכות לפעולות,

להרגלים חדשים

ולבחירות שמקדמות אותנו.

המשפט שנגע בי יותר מכל במכתב היה:

"החזרת לי את הדרייב ואת האמונה בעצמי."

בעיניי, זו המהות של

תהליך התפתחות מקצועית.

לא פעם אנשים יודעים

מה הם רוצים לעשות.
יש להם ניסיון, יכולות ופוטנציאל.
אבל בין הידיעה לבין העשייה

עומדים ספק עצמי,

פחד או חוסר ביטחון.

התפקיד שלי כמאמנת

המלווה עובדים ומנהלים

בתהליכי התפתחות מקצועית,

אינו לתת תשובות במקומם.
אלא לעזור להם לראות

מחדש את הכוחות

שכבר קיימים בהם,

לדייק את הכיוון

ולהפוך את ההבנות לפעולה.

זו זכות גדולה ללוות

אנשים ברגעים שבהם

הם חוזרים להאמין בעצמם.

(מצרפת קטע מהמכתב, באישור המתאמנת)