תודה טובה על השאלה. ישנם כמה דרכים לכתוב על החיים שלנו. דרך אחת לכתוב את הקורות אותנו וגם לפני שנולדנו כדי לספר על השורשים שלנו. דרך נוספת לכתוב אפיזודות מהחיים שלנו בצורה סיפורים סיפורים שהם חלק מהחיים שלנו. ודרך אחרת לספר על נקודות/תחנות משמעותיות בחיים שלנו. להתמקד באותן תחנות ולהעמיק בהן. מעין STORYTELLING. הגדשת תחנות חשובות שמספרות עלינו ממקום של משבר/צמיחה. וכמובן אפשר לכתוב סיפור דימיוני מבוסס הסיפור שלנו. מקווה שעניתי על השאלה שלך. ושוב תודה.

אלה תודה רבה על השאלה. האמת שכתבתי תשובה לשאלה דומה על דימיון בסיפור חיים. את מוזמנת לעיין בה. בוודאי שאפשר לכתוב סיפור דימיוני על מקרה אמיתי. לכתוב על גיבורים שאינם שאנחנו לא מכירים והם פרי הדימיון שלנו. לדוגמא אפשר להחליט שאנחנו כותבים על תחילת קום המדינה ומשם להפליג לסיפור דימיוני על דמויות שלא קיימות. עדיין הסיפור יהיה מעניין ויספר על אותה תקופה של קום המדינה. לא אחת אני שומעת "לא נעים לי כתוב על אחותי" והתשובה שלי "כמובן אפשר להמציא ולגרוע דמויות". חשוב מבחינתי להיות ממוקד מקום וזמן. הדמויות יכולות להיות פרי הדימיון שלנו. אלה מקווה שעניתי על השאלה שלך. ושוב תודה.

היי אילנית ותודה על השאלה. נסי לתאר שאת קוראת ספר ובו משפטים בהם גוף ראשון שני ושלישי, פעלים ומושאים ותיאורי לוואי. איך היית מרגישה? אני מניחה שהיית מרגישה חסך ואולי שעמום וכנראה חוסר חיבור לכתוב. כדי לחוש את הטעם ואת הריח חשוב שיהיו תיאורים ולו במקומות שם אי אפשר בלעדם. למשל אם נכתוב "הגעתי הביתה וישר ניגשתי למטבח כי הייתי רעב", נחווה דיווח שלא מגרה להמשך קריאה. או נכתוב "כבר לפני שהגעתי הביתה ריח התבשיל ניחר באפי. בלוטות התיאבון שלי הזכירו לי את טעמו הנפלא. מיד כשפתחתי את דלת הבית, מיהרתי למטבח שקרא לי לטעום מהריחות המגרים שלו. לפני שהספקתי להתרווח ולשטוף ידיים, רציתי למהר ולאכול את התבשיל שאמא הכינה, אמא שיודעת מה אני אוהב". תיאורים מוסיפים טעם וריח הם עוברים דרך חמשת החושים שלנו ובכך גורמים לנו, הקוראים, להתחבר לכתוב. אגב אחת הסיבות שמאכלים הם זכרון חי וראשון אצל רובנו נובע מחווית חמשת החושים. נזכור את טעם הבית באמצעות הריחות, הטעמים , הראייה, המישוש שמיעה. . מקווה שעניתי על השאלה. ושוב אילנית תודה על השאלה.