יום אחד הוא עומד , הולך , רץ , מושיט את זרועותיו הקטנות , ממלמל , מדבר ומצחיק , ומזכיר לעיתים ש"אימא שלי , אני אוהב אותך " .

רוקד בחגיגות הגנים , ובטקסי בית הספר ( שלום כיתה א' ) , רוכב על אופניים עם גלגלי עזר , את רצה אחריו ואחרי אופניים ללא גלגלי עזר , ושהוא נופל את שם בשבילו . לנשק , לחבק , לרפא את הפצעים.  את תמיד ערנית ודרוכה שלא ירוץ לכביש , שלא יטפס למקום מסוכן , שלא יתקרב לאש.

עוברות השנים והוא גדל .  הילד שלך הקטן כבר חוצה כביש לבד בזהירות ובאחריות. את מגלה כי את יכולה לדבר איתו ולצחוק איתו על דברים שקרובים לליבך ולליבו.  את רואה מהצד כיצד הוא מפתח זהות אישית ועומד על שלו. הוא כבר לא משתף בכל העובר עליו אך את שם בשבילו . לדבר , לייעץ , לשמוע מרחשי ליבו , מפחדיו,  מלחצי ההתבגרות. את מתלבטת ומתחבטת מהם הגבולות הנכונים להציב לו , היכן דרושה התערבותך ומתי צריך להניח לו להתמודד לבדו , את מנסה להוות דוגמא אישית ולהנחיל לו דרכים וערכים בהם את מאמינה.

להכין אותו לחיים עצמאיים כאדם טוב , כאדם שטוב לו !

השנים עוברות , הזמן לא חדל מלכת, הקטנצ'יק שלך כבר גבר , מתבונן בך ממרומי גובהו וחיבוקו כבר כמעט חזק מחיבוקך...

הוא לובש מדים והולך לצבא . ופתאום לראשונה את אינך יודעת מהו סדר יומו , מיהם חבריו , מה הוא אוכל , מתי הוא מגיע למיטתו בלילה.

את כבר לא מורשית לשמור עליו מפני הסכנות האורבות לו , אין לך שליטה על המקומות בהם הוא נמצא ועל פעולותיו. אין לך אפשרות חופשית לשמוע מרחשי ליבו בכל רגע נתון .

לחבק , לנשק ולרפא פצעים.

צה"ל , שלא במתכוון , עוקר מידייך את האחריות הכל כך טבועה בך כלפי היקר לך מכל , ואת נאלצת לסמוך על אנשים זרים ( טובים ככל שיהיו ) שאינם מכירים כמוך כל נים ונים בנשמתו של בנך , לדאוג לו ולהיות אחראיים לחייו , לבריאותו ולשלומו.

הניתוק הוא קשה , אך הוא פיזי בלבד שכן ברוחך , במחשבותייך את תמיד שם איתו ובשבילו. מחבקת , מנשקת ומרפאה פצעים.

את אמו והוא בנך.

ביום הזכרון לחללי המלחמות ונפגעי הטרור , ליבי ודמעותיי עם המשפחות השכולות שעבורן הזמן עמד מלכת והמתמודדות עם הצער והגעגוע ליקיריהם שאבדו ולא יחזרו שוב לקבל חיבוק ונשיקה ושאת פצעיהם כבר לא ירפאו.