האיש הכי יקר לי בחיים, איננו עוד.

האיש שבאישיותו הרכה, לימד אותי מהי אהבת חיים, מהי אופטימיות, מהי התעלות נפש.

וזו רק רשימה קצרה.

זכיתי להלך אחריו רק 16 שנה, 16 שנה של תמימות, אהבה ורוך.

רציתי עוד מהאהבה הגדולה הזו, המחבקת המנשקת והתומכת.

אך לאל, היו תוכניות אחרות משלי.

הרע ביותר בענין זה הוא כשאנחנו באים להיוולד מצפים לנו, משפחה שלמה מצפה לנו שנצא אל העולם.

אך כשאנחנו חוזרים למקור היצירה, איש לא שולח לנו התראה, זה פשוט קורה.

כמה צער ויגון, כמה כאב, שנים של אבל והגעגוע לא נגמר.

הוא אפילו מתעצם ומתגבר ואנחנו חייבים להתגבר ולהתבגר.

איזו תהום נפערת במקום שהיה הכי בטוח בעולם. הכי מנחם.

איזו השתוקקות בלתי נגמרת למישהו שמגע גופו וחיבוקו, זה היה העולם כולו.

ועם זה אנחנו צריכים להמשיך את השושלת, לצעוד בגאון קדימה אל האופק.

אל לנו לשקוע במעמקי העצב, גם אם זה היה לנו הכי קל ונוח.

אנחנו צריכים להילחם עבור החיים שלנו כמו שהוא ורבים אחרים נלחמו על חיינו.

חסרונו של אדם בחיינו, אינו יכול להתמלא מעולם, אני בחרתי את הבור הזה למלא בערוגת גינה פורחת.

כי זה מה שהיה אבי, מרדכי הראל ז"ל, היה רוצה בשבילי ולכל משפחתי.

החלל ה- 500 במלחמת של"ג, זה מה שהוא היה.

הוא כל כך היה דייקן במעשים שלו וגם כאן הוא "עמד" בהבטחתו "כי אלה הם המילואים האחרונים שלו".

בן 49 היה במותו, ועדיין לחם למען המדינה שכל כך אהב ולמען משפחתו שתכה שורשים ותמשיך את אילן היוחסין לעד.

חובה עלי לקיים את רצונו, כי אין דרך אחרת.

גם אם בגופו אינו נמצא כאן, הוויתו היא שמוליכה אותי בחיי.

זה קשה לאדם לחיות בלי העולם שלו, אך יחד עם זאת כל שנות חיי איתו, הוא הניח את העולם על שתי ידיי.

זכות גדולה נפלה בחלקי להיות בת לאבא כזה.

מחנך דגול ואיש אהוב בכל רבדי חייו, שידע בטבעיות רבה לגשר בין אנשים ולהטמיע אהבה בכל מעשה.

אוהבת אותך אבא, יהי זכרך ברוך ומנוחתך עדן עד עולם.

בתך שאוהבת אותך כל כך, סיגלית