מכירה את האישה ה"מתפקדת"?

הולכת בבוקר לעבודה, חוזרת לטפל בילדים בערב, קמה שוב בבוקר, נוסעת לחופשות, הולכת לחדר כושר, שוכבת עם בן זוגה וכל אילו בתחושה של חוסר. "משהו חסר. אני לא יודעת מהו, אבל זה מרגיש כמו איזה ריק פנימי ששום חופשה, שוקולד או סקס לא מצליחים למלא".

מה קרה שם? מה זו החוויה הזו ואיך משנים אותה לחוויה של שלמות, איזון ומלאות בתוכנו?

אחד המפתחות להבנה של החתיכה החסרה הזו בעיני היא החוויה של ה"אישה האבודה". נשים חוות אבדן של ה"עצמי" כל הזמן. כאשר מדובר באבדן כמו מוות של אדם קרוב – אנחנו מקבלות את הלגיטימציה החברתית לעצור, להתייחס לזה, להתאבל.

מה קורה כאשר חלק מהאישה שאנחנו הולך לאיבוד? האם אז יש לנו לגיטימציה לעצור ולהתאבל?