לחימר התוודעתי עוד בהיותי ילדה בחוג לפיסול, לצידי ישב ילד מוכשר ויצירתי מאד. כשראיתי את יצירותיו החלטתי שאני לא טובה בתחום הזה ועדיף שלא אגע יותר בחימר. כך המשכתי את חיי, עד שלפני כ-17 שנה יצאתי לשלושה וחצי חודשים לשוויץ לקחתי פסק זמן מהעבודה וחיפשתי לעשות דברים להנאתי לטייל, לשבת מול האגם ולחלום, ללמוד צרפתית ועוד.

בחיפושי אחר חוגים מעניינים נפלה עיני על סטאז' של קרמיקה במשך שבוע ימים, מיד נרשמתי. הסטאז' היה על אובניים, רגלי וחשמלי את החשמלי לא אהבתי אבל לרגלי התחברתי מיד. במשך שבוע ימים עשיתי כלים ציירתי עליהם במשיכות מכחול, צבעתי והטבעתי עלים ופרחים. כך עבר לו שבוע קסום כשאני בכל יום חוזרת הביתה וכולי מרוחה בחימר אבל שמחה.

כשהסתיימה תקופת החופשה, חזרתי ארצה עם שני כלים, את כל היתר נתתי כמתנות לאנשים שהכרתי שם. חזרתי לעבודתי והתחלתי בלימודי אדריכלות פנים שלא הותיר לי זמן לחוג קרמיקה. הזמן עבר ושוב נסעתי לשוויץ לחופשה קצרה ומצאתי את עצמי בחוג קרמיקה ושוב עשיתי  כלים. כבר בחוג הזה התחילה התחושה שחימר ואני זה משהו שיש בו חיבור. עדיין האמנתי שאני לא יכולה לפסל רק לעשות כלים פשוטים.

לאחר חופשה זו התחלתי לחפש חוג שיתאים לי. לאחר שני ניסיונות מצאתי את עצמי לומדת בסטודיו בלב פרדסים בשרון, עם מדריכה שידעה לתת לי את המרחב והחופש לעבוד כרצוני ויותר מכך להביא את עצמי כפי שאני. כבר כשהגעתי לסטודיו וראיתי שרובם מפסלים הכרזתי שאני לא יודעת לפסל. אובניים לא היו שם וכל העבודות נעשו ידנית וכך התחיל הרומן הצמוד שלי עם החימר כשאני יוצרת בכל פעם כלים אבל כבר בהם היה ניתן לראות שהם אינם שגרתיים. פיתולים וסדקים מכוונים, הטבעות ועוד ליוו כל פריט ואני בשלי, בכל פעם שמציעים לי להעתיק פסל מספר ואני חוזרת על כך שאיני יודעת לפסל. כמה עמוק זה השתרש שבמשך למעלה מ 25 שנים לא נגעתי בחומר הזה.

יום אחד כשאני בדרכי לסטודיו תוך כדי נהיגה תמונה עולה מול עיניי, כך נסעתי עד לסטודיו כשהתמונה מלווה אותי, לקחתי חימר והתיישבתי מיד לעבוד וליצור את אותה תמונה שליוותה אותי, במהלך הערב המנחה ניגשה לראות מה אני עושה ותשובתי הייתה אני מפסלת! זו הייתה הפתעה עבורה וגם עבורי כמי שטענה במשך שנים כי איני יודעת לפסל וכך במשך מספר מפגשים עבדתי על הפסל הראשון שממנו המשכתי לפסל במשך שנים.

את האמונה שהשתרשה בי החלפתי באמונה חדשה שלאחר כשנתיים העזתי לכתוב על הזמנות לתערוכה שלי את המשפט "כפסלת אני מאמינה....."

כל זה יכול היה להשתנות רק מתוך המקום המכיל של המנחה וחברים לעבודה בסטודיו שבכל פעם פרגנו לכלים שיצרתי ולהעזה שלי לנסות למרות האמונה שהשתרשה.

את תהליך לימוד פיסול עברתי במשך כשלוש שנים שבכל פעם הייתה קפיצת מדרגה ביכולות ובאיכות העבודה ובסיפור שמספר כל פסל שיצרתי.

כיום כשאני מובילה תהליכים של שינוי מאמונות מגבילות למודרכים שלי אני יכולה להביט על הדרך שלי ולאפשר להם להיות ומשם להוביל עצמם אל השינוי.  

לגלריה של תחילתו של רומן ושינוי אמונה

http://cafe.themarker.com/view.php?u=324999