כשהתערוכה עושה רילוקיישן – והאמן לא מזהה את עצמו בתרגום קריינות לא מספיק לדעת לתרגם. ולא מספיק לדעת לקריין. צריך לדעת להקשיב לשפה כשהיא עוברת דירה. כשעוברים משפה לשפה, משהו משתנה: הקצב, הנשימה, המוזיקה של המשפט. עברית, למשל, קצרה בכ־30% מאנגלית. אם מקריינים טקסט מתורגם כמו שהוא על הדף – הוא ישמע קצוץ, לא טבעי, או פשוט "מתורגם מדי". ויש גם מצבים קיצוניים יותר: בשפות מסוימות שמות של אמנים אירופאים זוכים להגייה שונה כל כך, שהאמן עצמו לא היה מזהה שזה הוא. זה לא רק תעתיק – זה שינוי תרבותי, היסטורי ופוניטי. המטרה בתרגום־קריינות היא לא רק דיוק במילים, אלא נאמנות לחוויה. להעביר את אותו רגש, קצב והבנה – גם כששפה, קהל והקשר משתנים. תרגום יכול להיות נכון. קריינות יכולה להיות יפה. אבל רק כשהם עובדים יחד, התוצאה באמת חיה. קרה לכם לשמוע הדרכה או narration שנשמעה "מתורגמת מדי"? או כזו שהייתם בטוחים שנכתבה בשפת המקור? מעניין אותי לשמוע.