שימו לב לנתון הלא הגיוני הבא, שנלקח מסקר שערכה הרשות הלאומית למלחמה בסמים;

25% מבני הנוער לא ייפנו להורים שלהם במצבים של סיכון חיים.

ועכשיו שוב; רבע מהמתבגרים (12-18) שיהיו במצב של סיכון חיים לא יפנו להורים שלהם לעזרה!!

כל פעם שאני קוראת את המשפט הזה אני מצטמררת...

סובבים אותי הורים אכפתיים, מודעים, מחוייבים לילדים שלהם ולהורות, ועדיין הסטטיסטיקה אומרת שאחד מארבעה מתבגרים לא יפנה להורים שלו במצב של סיכון חיים (ותחשבו מה זה אומר על "סתם" מצבים של שברון לב, נכשל במבחן, חרם בכיתה וכיו"ב)

למה זה קורה?

זה קורה כי דור המתבגרים היום מהיר מאוד, יודע מאוד, מקושר ומחובר, אבל לא מצליח להתאים את ההתפתחות הרגשית שלו לקוגנטיבית. כתוצאה מכך, המתבגרים מתייחסים להורים שלהם כלא רלוונטיים ולא מבינים ובמקביל לא יודעים לדבר על רגשות, כאבים וחששות. מכאן קצרה הדרך להסתגרות וחוסר שיתוף. (אגב, אני חושבת שלמרות שמאפייני הגיל הוקצנו עם ההתפתחות הטכנולוגית המטאורית של השנים האחרונות, גם בדורות קודמות מתבגרים חשבו על ההורים שלהם שהם לא רלוונטיים...)

אז מה עושים?

המון נכתב על איך לייצר סמכות הורית, אבל מעט מאוד על זה שהבסיס לכל הפעלת סמכות הוא היכולת ליצור תקשורת, עדיפות לתקשורת מעצימה וחיובית.

ניתן לתרגל יצירת תקשורת כזו, ועל כך ארחיב בערב המבוא לסדנה.

כולכם מוזמנים לערב המבוא שייתקיים ב28/10/09.

ניתן להרשם כאן:

http://www.bizmakebiz.co.il/Login/EventDetails.aspx?id=4779

תודה שקראתם,

אלה.