"כל יום שהשם שלי לא מופיע בעיתון אז מבחינתי ברוך השם הכל טוב".

השיב לי, האני, הבעלים של דוכן התיירים שבהר הקפיצה שבנצרת, אחרי ששאלתי אותו מה שלומו.

בימים האחרונים הוא יושב לו שם בשולחן קק"ל הנמצא בסמוך לדוכן שלו ללא הרבה עבודה.

עיריית נצרת וקק"ל סגרו את מתחם הר הקפיצה לרכבים בשעות היום לטובת מופע דרייב אין לילי מרהיב של קישוטי חג המולד בכביש ההיקפי של ההר.

התיירים שמגיעים בשנה הזו הם רק ישראלים.

השמיים סגורים ללא ישראלים ולמרות שזו אמורה להיות העונה החמה, של התיירות הנוצרית של החורף, אין זכר לתיירים זרים.

האני שבעונה רגילה ללא קורונה, היה נהנה מזרם בלתי פוסק של אנשים ממקומות שונים בעולם אשר הגיעו במיוחד לנצרת כדי להתחבר לסיפורו של ישוע מייסד הדת הנוצרית, היה נראה משועמם ומתוסכל ביותר.

אחרי שיחה קצרה, כוס קפה ואיחולי פרנסה טובה לכולנו בהמשך השנה, עלינו לנקודת התצפית של ההר.

כבר בדרך לא יכולנו שלא לשים לב למרבדי הרקפות אשר הקדימו לפרוח בכל צידי השביל המוביל לפסגה.

התצפית עצמה מרהיבה ביותר ומשקיפה מצד אחד על העיר הערבית הגדולה בארץ – נצרת והמרחב הכפרי שלה בשילוב עם אחותה הצעירה נצרת עלית/נוף הגליל.

מהתצפית הכל נראה כמו רצף אורבני אחד מחובר וקשה מאד להבחין היכן עוצרת נצרת הערבית ומתחילה נוף הגליל היהודית המעורבת (שכן רבים מבני נצרת הצעירים עברו להתגורר בנוף הגליל).

יותר קשה להבחין היכן בדיוק הגבול בין נצרת לכפרים יפיע, ריינה או משהד.

בצד השני של התצפית שוכן לו עמק יזרעאל אשר פער הגובה בינו לבין ההר מייצר תצפית נוף מעולה לכל חלקי העמק.

סיפורו של ההר חוזר למסורת הנוצרית שבה ישוע הגיע לבית הכנסת אותו נהג לפקוד בנצרת ובישר לחבריו היהודים שם כי הוא המשיח.

המשך הסיפור הוא תיאור מושלם של המשפט "אין נביא בעירו".

חבריו ושכניו של ישוע אינם אוהבים כלל את את העובדה שמכנה עצמו כמשיח והם למעשה מגרשים אותו מהעיר ורודפים אחריו עד שהוא מגיע להר ומשם קופץ ונעלם מרודפיו. על שום קפיצה זו קיבל ההר את שמו.

בעיר העתיקה של נצרת באזור השוק יש כנסייה המנציחה את בית הכנסת בו ארע האירוע המדובר.

שמה של הכנסייה הוא כנסיית בית הכנסת.

עזבנו את הר הקפיצה במטרה לבקר בצנטרום של העיר עצמה ובכל המקומות החשובים ערב השנה האזרחית החדשה.

אחרי דקות ארוכות של פקק ברחוב תופיק זיאד הגענו למקום חנייה פנוי לצד מדרכה המסומנת בכחול-לבן.

הדלקנו את הפנגו ויצאנו באופן רגלי על מנת להסתער על האתרים השונים.

התחלנו בכנאפה של אלמחרום שהציג לראווה סוג חדש של כנאפה שנקרא בפיו קולאז'. מדובר בכנאפה עם אגוזים בסגנון מהפכני שאני מודה שעדיין נותרתי נאמן לסגנון השמרני של הכנאפה הרגילה והטובה, אותה גם כן מגישים במקום. זו שמפוצצת בגבינה ומתיקות של סוכר ומי ורדים.

התחנה הראשונה שלנו הייתה ברחבת מסגד שאהאב אלדין שם ילדי בית ספר מקומיים רדפו אחרי קבוצת יונים.

כמו במשחק, היונים מתמקמות בחלק של הרחבה והילדים רצים לכיוונם. ברגע שהילדים רצים היונים עפות ומתיישבות להן בחלק אחר של הכיכר, אליו הילדים רצים וחוזר חלילה.

המורות מצלמות ומנציחות עבור ההורים את המראה המלבב.

בכנסיית הבשורה עצמה היו באופן מפתיע מספר קבוצות של ישראלים עם מדריכי טיולים שונים.

המדריכים נעצרו למול חזית הכנסייה והחלו להסביר בהתלהבות על חשיבות המקום.

עברנו לצד מדריכים שונים ושמענו חלק מההדרכות שלהם.

מדהים לראות כיצד כל מדריך מעביר את ההדרכה שלו בצורה אחרת ובתכנים מעט שונים.

מה שכן חיבר והיה משותף לכל המדריכים היה ההתלהבות והשמחה שבלהדריך.

עניין שבימים האחרונים, עם מזג אוויר סוער והגבלות קורונה באות והולכות, הופך ללא מובן מאליו בכלל.

הכנסייה בתוכה מרהיבה במיוחד ומנציחה את סיפור המפגש במערה בו בישר המלאך גבריאל למרים כי היא נושאת ברחמה את בן האלוהים.

לאחר הביקור צעדנו בשוק אשר בשנים האחרונות אמנם מתחדש ומשנה את פניו לטובה אבל שיעור החנויות הפתוחות בו הוא כרבע ממה שהיה קיים במקום לפני כמה עשרות שנים. כשהשוק שימש את כלל התושבים המקומיים מהאזור, לפני הקמת מרכזי הקניות הגדולים מחוץ למרכז העיר.

קישוטי החג, כובעי סנטה ופעמונים נמצאים בכל מקום וגם מוצעים למכירה.

באחת החנויות בכיכר המעיין רכשתי לילדים כובעי סנטה.

לשאלתי את המוכר האם הוא מוסלמי או נוצרי, הוא השיב לי בצורה מעניינת.

המוכר הביט לכל הצדדים ורק לאחר שראה כי אין אף אדם אחר בסביבה, הוא שלף שרשרת עם צלב גדול אשר הוסתרה בתוך החולצה הארוכה אותה לבש.

"אני גאה מאד במי שאני. רק חבל שהשכנים המוסלמים שלי פחות רוצים אותי כאן", אמר המוכר הנוצרי בייאוש תוך כדי שהוא מחזיר את הצלב לתוך חולצתו.

את הסיור סיימנו בכנסייה האורתודוכסית שמנציחה את המעיין בו ראה המלאך גבריאל את מרים לפני שבישר לה במערה את הבשורה הנוצרית הגדולה.

ממש לצד המעיין ראינו אם צעירה נוצרית מקומית עם שני ילדים אשר משליכים כסף לתוך המעיין.

פניתי אל האישה ושאלתי אותה לפשר המנהג.

האישה הסבירה לי בערבית שכנראה זה מנהג שהתיירים הנחילו וגם המקומיים אימצו.

מיד לאחר מכן נכנסה לכנסייה אישיות ישראלית מאובטחת. כנראה פוליטיקאי כלשהו שאיני בטוח במי מדובר, אבל לפי המאבטחים והשוטרים שהיו סביבו וכוהן הדת שליווה אותו והסביר לו על המקום נראה כי מדובר באישיות חשובה.

אמנם תיירים לא מורשים להגיע לבקר בארץ ובנצרת, אבל לפחות הפוליטיקאים יכולים לעשות זאת.

אחרי ארוחה משביעה, צעדנו ברחוב פאולוס השישי, הרחוב הראשי של העיר כדי להגיע אל הרכב ולחזור הביתה מלאים בחוויות טובות ומגוונות.

הייתה אחלה קפיצה לנצרת.