העיר העתיקה של ירושלים יום חורפי וקר

שמונה בבוקר

אחרי הקפה אני חייב לפתוח את הבוקר עם בייגלה ירושלמי.

מוכר הבייגלה בשער יפו מסתתר לו מהגשם ומהקור בחנות המקורה שליד שער יפו.

הבייגלה, הפלאפלים הגדולים והביצים מכוסות במגבות שיגנו עליהן ממזג האוויר.

פניתי אל האדם שעמד בסמוך לעגלת הבייגלה וביקשתי בייגלה וזעתר.

הבאתי לו 5 שקלים.

האיש אמר לי שהוא לא המוכר הרגיל אבל יודע שהמחיר הוא 10 שקלים.

אמרתי לו שאני מדריך פה בירושלים ותמיד משלם 5 שקלים.

בעוד האיש מארגן לי את הזעתר, מופיע לו המוכר הרגיל.

האיש שמכר לי את הבייגלה אמר למוכר הקבוע שהבאתי לו 5 שקלים כי הצגתי את עצמי כמדריך שתמיד קונה במקום.

מוכר הבייגלה הקבוע, שפעם בחודש משתתף בהדרכה שלי בכך שמוסיף מהערותיו בסיור השלטים ליד השלט של כובש ירושלים המוסלמי עומר אבן אלח'טאב, מביט לעברי.

מזג האוויר הקר והעובדה שאיני חובש את הכובע הרגיל שאיתו אני מדריך ברוב ההדרכות בימות השנה. זה שמגן עלי מהשמש אבל מסתיר לי את רוב הפנים. הקשו עליו לזהות אותי.

בכל זאת 90 אחוז מהימים הם שמשיים ללא גשם.

המוכר לא זיהה אותי ואמר לי "לא מכיר אותך, בשבילך זה יעלה 7 שקלים".

לא אמרתי לו את זה אבל אני יודע שהמחיר של הבייגלה ברובע המוסלמי ובאזור שער שכם הוא 3 שקלים.

בעודי מחפש מטבעות נוספים בתוך הארנק, המוכר מסביר לי שמדובר ביום קר והוא יוצא החוצה עם כל הסחורה ופחות מ- 7 שקלים זה לא יתכן.

אמרתי לו שאין שום בעיה והוספתי לו 5 שקלים – סה"כ 10 שקלים לבייגלה. שילמתי כמו אחרון התיירים בירושלים. באמת יום קר, הוא עשה מאמץ, שיהיה לו לבריאות ובכיף.

נכנסתי לי בשערי העיר במטרה למצוא את תצפית הגג של המנזר המארוני.

שיטוט קצר בסמטאות החלקות והמחליקות של הרובע הנוצרי הראה לי שהעיר העתיקה נמצאת רק בשלבי התעוררות.

אין כל כך את מי לשאול כי האנשים עדיין לא יצאו מבתיהם או הגיעו למוסדות בהם הם עובדים.

לפתע מאחד המקומות יצאה אישה צעירה.

פניתי אליה באנגלית ושאלתי היכן התצפית אותה אני מחפש.

האישה הסבירה לי באנגלית במבטא ערבי להגיע למקום אותו אני מכיר כתצפית גגות גליציה.

ניסיתי להגיד לה שזה לא המקום אותו אני מחפש ובסופו של דבר הפנתה אותי למבנה שבפתחו שער ברזל סגור עם פעמון.

"כנראה זה המקום שאתה מחפש, צלצל בפעמון ובקש להיכנס", אמרה לי ונפרדה ממני לשלום בנימוס.

צלצלתי בפעמון.

הדלת נפתחה על ידי נזירה שהייתה עסוקה בהכנת ארוחת הבוקר במטבח המנזר.

אחרי שהצגתי עצמי באנגלית כמורה דרך המחפש את התצפית השווה ביותר בירושלים שנמצאת מעל למבנה שלהם, הכניסה אותי למנזר.

סמלים ותמונות ממיטב הרפרטואר הנוצרי הביטו אליי מכל עבר ושיוו למקום אווירת חו"ל אולטימטיבית.

הנזירה הנחמדה הסבירה לי שלמעלה יש מפתח בדלת אותו אני צריך להחזיר למקום ברגע שאסיים את התרשמותי מהתצפית.

איך שיצאתי אל הגג קרו שני דברים.

אחד נפעמתי מהנוף הפנורמי המדהים של העיר העתיקה של ירושלים על כל רבעיה. ניתן לראות כל המבנים החשובים של העיר מתצפית זו.

הדבר השני היה הגשם השוטף שקיבל את פניי.   

אחרי דקות ארוכות של תחושה עילאית מהזווית החדשה של העיר שנחשפה בפניי.

עזבתי את המרפסת וחזרתי למנזר.

שיחה קצרה עם הנזירה אודות שעות ונהלי הכניסה למקום ולאחריה עזבתי את המקום והלכתי לרובע היהודי.

ליד בית כנסת החורבה, הגשם לא הפסיק לרדת החנויות והמסעדות לממכר מזון מהיר ברובע החלו לפתוח את שעריהן.

מעט מאד אנשים הלכו באותם רגעים ברחובות הקרים והרטובים.

כמה תלמידי ישיבה מחו"ל, כמה עובדים בקרן למורשת הכותל ומעט מדריכי טיולים לפני הסיור שלהם.

התצפית הפרטית שלי לעבר הכותל משכה אותי לכיוונה.

עמדתי מעל לרחבה שהייתה כמעט ריקה מאדם.

יותר נכון, היו בעזרת הנשים מספר צדיקות שהתפללו למול הקיר למרות מזג האוויר המקפיא והגשום.

בעזרת הגברים הפתוחה לעומת זאת לא היה אף אדם שהתפלל בחוץ.

הסיבה היא שלגברים יש מחסה מהגשם ומהקור בדמות מבנה הצמוד לרחבה הפתוחה של הכותל ואפשר להתפלל בו בימים של קור קיצוני או חום לוהט. הגברים שהתפללו באותם רגעים למול הכותל היו שם.

צילמתי לי תמונות מהמקומות השונים בהם עברתי בגיחת הבוקר הקצרה לעיר המגוונת הזו שכל ביקור בה מבחינתי הוא אוויר לנשימה.

ברגע שיצאתי מתחומי העיר העתיקה, חזרתי להוויה העכשווית הרגילה של מדינת ישראל.

עמידה בפקקים, אנשים שנראים פחות או יותר אותו הדבר ומבנים שהישנים ביותר שבהם מלפני כמה עשרות שנים.

חשבתי לעצמי איזו זכות נפלה בחלקי לקחת עמי אנשים פה בירושלים ולהגיע למקומות כה מיוחדים ומעניינים. לחוות תרבויות, דתות, השקפות, לשמוע סיפורים מרתקים, להיחשף לאמונות שונות ולהתפעם מהיופי שיש למקום הזה להציע?