לכל אחד מאיתנו יש חוש הומור. לחוש הומור שני היבטים – הראשון הוא היכולת להעריך הומור ולהיות משועשע, השני הוא היכולת להשתמש בהומור ולהצחיק אחרים. יש כאלה שיגידו שחוש הומור הוא משהו שנולדים איתו, ואו שיש לך חוש הומור או שאין לך. לטענה הזו אני משיבה שלכל אדם יש חוש הומור (עובדה שכולנו צוחקים ממשהו – גם הפולנים שבינינו), אבל רק אחוז קטן מהאוכלוסייה מספיק אמיצים לנסות להשתמש בו כדי להצחיק אחרים. בדרך כלל אנו עושים זאת במסגרת בה אנו מרגישים בטוחים – עם חברים ומשפחה, ופחות בסביבות מאיימות יותר – כגון מקום העבודה או עם זרים. רק אנשים שמתנסים בחוויה חיובית של שימוש בהומור שלהם, ממשיכים והופכים למצחיקים.

חוש ההומור שלנו הוא כמו שריר – אם לא נשתמש בו ונאמן אותו הוא לעולם לא יתחזק. מחקרים מראים שניתן לפתח את היכולת להשתמש בהומור, ודווקא "ליצן הכיתה" משקיע הכי הרבה מאמץ באיתור המצחיק בכל סיטואציה, הוא מעז, ופעמים רבות מצליח.

כדי להתחיל לעבוד על הזהות ההומוריסטית שלנו עלינו לזהות קודם כל היכן אנחנו עומדים מבחינת השימוש וההנאה מהומור.

כדי להקל על ההבנה (ובהשפעת הפצצה מחזורית בסרטי דרדסים במהלך החופש הגדול) פיתחתי את מודל הדרדסים הנשען על החלוקה של אבנר זיו לטיפוסים שונים, שנותנים תמונוה חדה לדפוס הומור. נסו לזהות לאיזו דמות אתם קרובים (זכרו - לא צריך להיות כחול כדי להיות דרדס מסויים):

בקצוות נמצאים שני טיפוסים קיצוניים -

קונדסון שהוא מצחיקן כפייתי וכל חייו נעים סביב חיפוש ההומור בכל מצב. הוא נהנה מההומור של אחרים ומשתדל בדרכו שלו להצחיק אחרים, גם אם הם לא תמיד נהנים מכך.

בקצה האחר של הסקאלה נמצא רגזני - הוא שונא הומור. הוא לא מבין בדיחות, לא צוחק מדברים סביבו ולעולם אינו מנסה להיות מצחיק. זה לא אומר שלא נפלטת לו איזו אמירה משעשעת מדי פעם - אבל הוא לא משתדל להצחיק.

בין שני אלו יש לנו שני טיפוסי ביניים -

בר מוח - חושב שהוא מאוד חכם ומאוד מצחיק. הוא משתמש לעיתים קרובות בהומור על חשבון אחרים, אך לרוב אינו מצליח לשעשע אותם. הוא מצידו לא יודע לקבל בדיחה ומאמין שהוא שנון מדי להומור הגס והנמוך שסביבו.

דרדסבא - דרדסבא נהנה מן ההומור של הדרדסים הקטנים שלו ומקבל את המצב ברוח טובה. הוא בדרך כלל לא מצחיק בעצמו ואולי חושש להיתפס כליצן בגלל תפקיד המנהיגותי.

אז זיהיתם איזה דרדס אתם?