לפני מספר שנים כאשר למדתי, הבנתי מהי המשמעות וזאת ע"פ שידעתי, שאני בעצם דור שני לניצולי השואה. את כל שנות ילדותי חייתי בצל השואה , ובעצם גדלתי בבית אשר הפחדים שלהם הטוו את חיי , היום אני יכולה להגיד - שאני הצלחתי להשתחרר מהפחדים של אבותי, ולצאת לחרות עם עצמי.

את חיי אלו אני רוצה לספר לכם, אחרי חג החרות ולפני ערב יום הזכרון לשואה.
סבי וסבתי מצד אימי עלו לארץ מפולין , אבי עלה לארץ מרומניה.
החינוך שאני קיבלתי היה תמיד - שלא יחסר אוכל אז קונים בכמויות שאינן מביישות מחסנים של רשתות שיווק, כסף תמיד מוציאים רק על מה שמאוד נחוץ כדי לשמור, מי יודע מה יהיה מחר, וישנם את הדברים החשובים - חינוך ולימודים.

החינוך היה - אתה לא חשוב רק הסביבה, לרצות את הסביבה כמה שיותר כדי שיואהבו אותך, לתת כבוד לאחרים ולאהוב את האחר, אסור לך לאהוב את עצמך כי זה אגואיזם.

לימודים זה חשוב כי הם לא יכלו ללמוד מכל מיני סיבות, אך כדי שאני אלמד החינוך היה
לרמוס ולהשפיל אותי- אני אישית מדמה את הדברים לחניקה.

מדוע אבי לא למד?

אבי הוא זה אשר היה צריך לפרנס את בית הוריו, ולכן הפסיק ללמוד בגיל 11 כצעיר מבין שלושת האחים, שני אחיו הגדולים יותר למדו באוניברסיטאות, לאביו אסור היה לעבוד כדי להרוויח, אלה רק עבור הגרמנים. אבי היה זה שנאלץ להתגנב בלילות לפחי הזבל של הנוצרים ולהביא אוכל שהם זרקו, כמו קליפות תפוחי אדמה,חלקים פנימיים של חיות המאכל - גרונות,כבד,מעיים,עצמות וכו'... כי ממעדנים אלו ניתן לעשות מרק. כאשר אבי עלה לארץ כבחור צעיר ובודד היה צריך להתחיל לפרנס את עצמו כדי שיוכל לחיות אפילו במינימום האפשרי, אבי היה אחד מאותם בוני כביש תל אביב באר שבע של אותם הימים ,ולכן גם אז לא יכול היה לצאת וללמוד, עיברית הוא למד רק אחרי שהכיר את אימי וחברתה הטובה היתה לו כמורה,עד יום מותו אבי כתב נח עם 7 שגיאים, ובמצב טוב עיברית באותיות לועזיות.לכן נושא הלימודים היה אצלו כמו המטרה הכי נעלה שילדיו חייבים לשאוף אליה.

אני כילדת ADHD לקויית למידה עם קוצים במקום הרך איננה יכולה לשבת וללמוד, ולכן...

אני תמיד הייתי הילדה הכי טיפשה, הכי מטומטמת, הכי זאת שלא יצא ממנה שום כלום,ועוד ועוד מחמאות שגרמו לי במהלך שנות ילדותי להאמין שאני האפס הכי גדול שקיים, ולכן הרגשות שלי היו - הערכה עצמית נמוכה ביותר וזלזול במי שאני ברמות הכי גבוהות שרק יכולתי.אמנם תמיד אבי אמר לי - אל תהיי כמוני חסר השכלה, רק עם השכלה האדם שווה.

אך בתור ילדה אני לא הקשבתי למילים שמאחורי המילים, לא יכולתי להבין את המשמעויות הדקות או העבות מאחורי המילים הפוגעות . בכל שנות ילדותי אהבתי תמיד את הנושא של חוק ומשפט וחלמתי על כך שאלמד בבוא היום להיות עורכת דין, אך מטומטמים אינם יכולים ואינם רשאיים ללמוד באוניברסיטה, אהבתי גם את הנושא של נפש האדם - אז פסיכולוגיה - שוב מטומטמים אינם יכולים או רשאיים ללמוד באוניברסיטה.

למזלי הרב מצאתי שיטות לימוד באמצעות קריאתם של ספרים מקצועיים בנושאים שאהבתי ועכשיו תשאלו וכיצד בעצם יכולת לקרוא כל כך הרבה עם קוצים בישבנך? אז זהו! כל ספר דרש ממני קילו שלם של גרעיני חמניה, וכך בלעתי גרעינים עם ספרים. לאחר נשואי הרשתי לעצמי ללכת ללמוד באוניברסיטה הפתוחה שני קורסים פסיכולוגיה וקרמינולוגיה, משפטים זה כבר סיפור אחר שאותו לא יכולתי ללמוד ולכן הידע שלי הוא מקריאה והתעניינות בלבד.

 משבר חזק גרם לי ללכת ללמוד מודעות עצמית ושם גילתי עולם ומלואו לגבי. גילתי שקודם כל היכולות שלי הינן אדירות, מה שיש לי אלו הן יכולות המאפשרות לי לעזור לאחרים, הידע שיש לי עצום , העוצמות הטמונות בי הן שהביאו אותי עד הלום בדרך שאני יכולה להתגאות בה.

אבי? כן היום (מאז שלמדתי) אני יודעת שבעצם הוא היה אדם מאוד חכם בדרכו שלו, ורק חייו שנכתבו לו, עם מבחירה שלו או מבחירה של תקופה הם שגרמו לו להיות מי שהוא היה, הם שגרמו לו לראות אותי ובי את המראה שלו, ומה שאבי לא ראה בעצמו ובעוצמותיו זה את מי שהוא היה באמת אדם בעל עסק שהיו לו שנות שגשוג בזכותו שלו, אדם שהיו לו מעריצים רבים בשל יכולתו להשכין שלום בין אנשים אשר רבו ובמקום ללכת למשפט, באו להתייעץ עימו, וכך בעצם במקום לריב זכו בעוד חבר.אדם שידע לתת עצות לאנשים שהיו בהתלבטויות בחייהם.

אבל אני בתור דור שני ליוצאי שואה, יכולה לבוא היום ולהגיד - נכון השואה היתה, נכון גם דור שני נפגע מחינוך דואג וחונק של אלה שעברו את השואה, אבל כן אנו יכולים לתת לעצמנו את החרות לנפשנו ולשנות לנו את התנהלותינו ע"י שינוי של דפוס חיינו, ע"י הבנתם של הדברים, הכרתם של הורינו, לסלוח להורינו ולסלוח לנו, ובדרך זו לצאת לדרך בה אנחנו רוצים לחיות.

אחד הדברים שאני לקחתי לחיים - שאת ילדינו אנו מחנכים אחרת, אנו מעצימים אותם דווקא במקומות שאותי הכשילו, אך הכשירו להיות מי שאני היום. בערב יום השואה נדליק נר זכרון, נעמוד דום לזכרם של הניספים, אך בואו נדליק עוד נר למען להאיר את דרכינו בקו מחשבה חדש.