כבר עשור אני מדברת עם אנשים על מעמד הביניים שנשחק לשוליים, תמיד אמרתי בסוף יהיו עשירים ועניים, מי שבאמצע רק יאבק על לסגור את החודש באשליה שיש לו מאיפה. הבעיה במחאה הנפלאה הזו שהתעוררה היא שהיא לא מספיק מגובשת מבחינת על מה מוחים, מה הדרישות, מה השינוי שאנו דורשים. יש יותר מידי דברים משובשים במדינה שלנו, השאלה איפה מתחילים.

אתמול במשדר בערוץ שתיים ב23 בלילה ראו בתל אביב את יוזמי המחאה זועקים על בריאות חינם, חינוך חינם, דיור ציבורי וכו' זה הזכיר לי את התמימות והנאיביות שהייתה לי בגיל 18 שהייתי בקומונה, שניסינו ליצור אוטופיה. צריכים להיות ריאליים, צריכים למחות מרוכז על שינוי אמיתי אך ממוקד.

הנקודה היא שאנחנו גם אשמים , בשאננות שלנו כעם שרגיל להתלונן להרגיש פראייר , עם שמרגיש נדפק, במקום להקים צעקה ולמחות רק ספגנו וקיטרנו, ועכשיו אחרי שנים של עיוות הצדק והכלכלה התעוררנו עם הרבה ריקבון סביבנו.

המחאה הזו היא תחילתה של התעוררות מופלאה ,של התחברות לכוח שלנו כעם, כרבים וכיחידים שיכולים להשפיע. אני רוצה להאמין שלא נפסיק, ולא נוותר ולא נסתפק במועט (כמו העלאת שכר המינימום ב400 ש"ח). אבל מצד שני שלא נבקש אוטופיה, שלא נשמע חולמים

כי כמו שרמי קלנשטיין פעם שר

"רוח לא עולה כסף, גם לא חלומות

רק שהרוח תקרר אותי ואין לי כסף לתרופות

וחלומות הילדים לא יאכלו"

אז בואו נעשה סדר בדרישות, בואו לא רק נצעד בסולידריות ונניף את אותם השלטים אלא נעשה איחוד סולידרי, נאחד כוחות ומוחות ונמחא כמו חזקים שיודעים על מה הם מדברים!

שיהיה לכולנו בהצלחה בשינוי הסטטוס קוו

שירה

המעמד הבינוני (לבינתיים)