'בלוגרית'. אני משערת שכל חיי הייתי כזו רק שלא ממש הבנתי את זה. והרי לאורך כל חיי, רשמתי עוד ועוד מונולוגים, ותוך כדי זה ריתקתי את עצמי, שעשעתי את עצמי, נהניתי מעצמי, התרגשתי מעצמי והכל אגב תקווה לגעת באחר כפי שנגעתי בעצמי. ותמיד עם האמת שלי. ב ס ד ר- לא תמיד. אז היום, כך אני למדה קצת באיחור, קוראים לאנשים כמוני- "בלוגרים". זורמת. לצערי, המקצוע שלי הרחיק אותי מהאהבה הזו למחוזות הפורמליזם והקונפורמיזם. אחרי הכל בעידן שלנו להיות עורכת דין זה הכי מיינסטרים ובטח ובטח שלא הארד קור. הביטוי הבולט ביותר לזה הוא מדיי המשפט שלנו וכתבי ה 'בי-דין'. כל מילה שעולה על הדף צריכה להיות מחושבת. הכל תחת פיקוח שיפוטי ואתי. אין מקום לברברת. שם המשחק הוא להגיד כמה שיותר בכמה שפחות. לצטט גדולים וטובים ממך. להיות עירני. קר, אפילו מנוכר. שטנצי לעיתים ובעיקר, לצערי, חסר אופי. מכל מקום – חסר האופי שלי. בשנים הראשונות שלי כעורכת דין נלחמתי בזה. תחת ידי יצאו כתבי בי-דין ציוריים מאוד. מלאי יצירתיות. מגוונים. מרתקים אפילו. אבל זה עבר לי. זה לא התאים עוד לתדמית המחויטת שעטיתי על עצמי כדי להיתפס, בראש ובראשונה בעיניי עצמי, כשייכת לאליטה של חבריי למקצוע. הגיגיי לא היו עוד מספיק 'מלומדים' מבחינתי והתפיסה החדשה שלי פיתחה אפילו סוג של בושה בחשיפה של כתיבה שיש בה נימה אישית. רכה. ציורית. יצירתית. להגיד לכם שהבושה עברה?! תשכחו מזה. שנים יקח לי לתקן את העוול שנתתי למקצוע שלי לעשות לכתיבה שלי. אבל ניחא. אחרי הכל יש לי מקצוע מנצח ועם תופעות הלוואי שלו אני פשוט אאלץ ללמוד להתמודד. והנה אני מתמודדת. חוזרת להעז. מתחילה לגלות טפח. שואלת את עצמי מה יהיה גורל הטפחיים. מהססת אבל כאן. וזו התחלה. רק ההתחלה. כי יש לי תחושה שעוד נעבור דרך ארוכה ביחד. אני אלמד אתכם מעולם המשפט. אני אפתח בפניכם צוהר לחיים שלי כעורכת דין. אני אעשיר אתכם בידע שלי אבל בלי שתשימו לב ובלי להעיק. ואתם, אתם תחזירו לי את האהבה שלי לכתוב. מהלב. בלי להסס. בשורה התחתונה נדמה לי שיתכן שאפילו אצא יותר נשכרת מכם.. אבל איך אומרים? אחרי הכל, אני בכל זאת עורכת דין..