מכירים את הספור על המרצה הזקן שהרצה שערך בפני תלמידיו ניסוי במהלך הרצאה על "תכנון זמן יעיל"? גם אם כן, חשוב להזכר בו שוב ושוב.

פרופסור זקן שם על השולחן מיכל זכוכית גדול ושם בתוכו אחת, אחת מתריסר האבנים הגדולות שהיו בידיו. כשאי אפשר היה עוד להוסיף אבנים, אשרו בפניו התלמידים שהמיכל מלא וכי לא ניתן להוסיף לתוכו עוד אבנים.

המרצה הוציא אז מתחת לשולחן אבני חצץ, שפך אותם למיכל, וניער אותו עד שאבני החצץ מלאו אותו עד לתחתיתו. כשנשאלו אז התלמידים אם המיכל מלא, כבר ידעו לאמר ש"לא". אכן, הפרופסור הזקן הוציא מיכל חול, שפך מהחול למיכל הזכוכית ועשה זאת עד שהחלל בין האבנים הגדולות ואבני החצץ התמלא. הפרופסור לא סיים בזאת. הוא הוסיף ונטל את כד המים שעמד על השולחן ושפך ממנו לתוך המיכל  שהתמלא עד שפתו.

מה האמת שניתן ללמוד מניסוי זה?

לכל אחד מאתנו אבנים גדולות בחייו. לאחד מאתנו זו המשפחה, לאחר זו העבודה, לשלישי, אולי התחביב. כל אחד והאבנים הגדולות בחייו, אך אם לא נדאג לשים את האבנים הגדולות שלנו במיכל, לא נוכל לשימן שם אח"כ...

מה האבנים הגדולות של חייך? האם אתה דואג קודם כל להכניסן למיכל חייך? או שהאבנים הקטנות, החצץ והמים לא משאירים להם מקום?

בתהליך האימון אנו מזהים את האבנים הגדולות בחיינו ודואגים להכניסן למיכל החיים, לפני שאלו יתמלאו בדברים קטנים, לא חשובים.