''את מחזירה לי את החיים'' אמרה אשתו של שלומי ויצאה מהבית.
''היא הלכה לברידג'. בואי, נתחיל לעבוד'' אמר שלומי בחיוך רחב.
כשפגשתי לראשונה את שלומי תהיתי לעצמי האם אוכל לעזור, ולו קצת, כדי לשפר את מצבו.
חצי שנה לפני פגישתנו שלומי חווה אירוע מוחי שלא גרם נזק רציני, אבל השאיר אחריו חרדה מתמדת ממוות פתאומי, תחושה של חוסר מסוגלות לבצע פעולות יומיומיות (אפילו הכי פשוטות כמו לאכול או להתגלח) ותלות.
תלות בלתי פוסקת באשתו, בתרופות, בבית חולים. 
לאשתו של שלומי לא נשארה ברירה אלא לעזוב את עבודתה ולהיצמד אליו 24 שעות ביממה.
היום אחרי חודשים של עבודה מאומצת ומשותפת, שלומי לא חזר לתפקוד מלא כמו לפני האירוע, אבל הוא לאט לאט משתפר בביצוע משימות שלא עשה לפני שנפגשנו בגלל הפחד.
לאחרונה אפילו חזר לטייל ליד הים ולדבר עם חבריו. הוא הרבה יותר עצמאי ורגוע ומסוגל לשחרר את אשתו מתפקיד המטפלת הצמודה כדי לאפשר לה לפגוש חברות, לבקר את נכדים או פשוט להשקיע זמן בטיפוח עצמי.הכנס טקסט כאן