"איזה כיף לך, את סבתא".

את המשפט הזה אני שומעת המון בימים האחרונים, ואז עונה בקול רם "נכון, ממש כיף, איזו אהבה ענקית", וחושבת לעצמי (בשקט בשקט שאף אחד לא ישמע) "אבל אין לי כל כך מושג מה זה אומר, מה אני צריכה לעשות, מה אני לא צריכה לעשות, איך לא לדרוך על ביצים, איך לתת מרחב, איך ואיך ואיך".

ככל שאני חושבת על זה יותר, ומסכימה להודות בפני עצמי, האתגר הנפשי הגדול הוא לא מול הנכדה המהממת שלי (טפו טפו טפו חמסה חמסה) אלא בכלל מול הבת שלי שהפכה פתאום להיות אמא. לראות את הדור הבא והאהוב שלי אחראי על הדור הבא שלו, מייצר מרחב משלו שאני יכולה להתבונן בו בגאווה.

קצת מבחוץ.

יודעת שזה הטבע. יודעת שהיא ובן זוגה הם הורים נפלאים וייטיבו לגדל ולחנך. יודעת שחוט האהבה לעד יחבר בינינו.

עדיין יש בי כמיהה לאחוז בה עוד קצת, להשאיר אותה במרחב שלי.

יודעת שאי אפשר, יודעת שמשהו השתנה לתמיד. אני אמא של אמא.

ובעסק שלנו, איך זה עובד? עד כמה אנחנו נאחזים במה שאנחנו כבר מכירים? מהם התחומים שאותם ילדנו כבר לפני זמן מה, והם כבר מוכרים לנו? מהם התחומים שלא ממש בא לנו להיפרד מהם אבל הם כבר השתנו מעצמם עבורנו?

מתי נזהה שזה הזמן להשתנות יחד איתם? איך נדע שעכשיו זה הזמן להפסיק להיות אמא כמו שהיכרנו ולהפוך להיות אמא של אמא?

נדע, כי ככה זה בטבע. אחרת משהו בנו ימות.