רגע לפני פרידה או לעבור את הסף
- יום כיפור לפני עשר שנים בדיוק היה אבי בטוח שזה היום בו יעבור את הסף. הוא אפילו התעקש על זה.
שלוש שנים קיננה בו המחלה הארורה, ובערב כיפור החליט שהגיע יומו. אני לא יודעת מאיזה מקום בגופו שבגד, אזר כוחותיו, ושב לדבר.רק לאותו היום.בפעם האחרונה.
ניתקנו את האינפוזיה שהזרימה את סם החיים המרדים, כי היה בטוח שכשהטיפטוף יעצר, יעצרו איתו גם חייו.
הוא ניהל את טקס הפרידה שבחר בקפידה רבה, רצה שנלביש את גופו הצנום בלבן, וגם את אימי ביקש ללבוש לבן. אני עוד זוכרת אותה אומרת "אבל אין לי מכנסיים לבנים, חולצה לבנה תספיק".
כך עמדנו ארבע בנות, כל אם עם משפחתה וילדיה. הוא קרא לכל אחת ובירך. איך הוא זכר את השמות מתוך העירפול שהיה בו? איך התאים את תוכן הברכה לכל אחת ולכל אחד מנכדיו ונכדותיו? איך ביקש שנשמור זו על זה, ועל אמא.
הוא עבר את הסף יום אחרי שמחת תורה, והותיר אחריו ברכה גדולה.ברכת מעבר הסף.שואלת את עצמי מאז האם אדע גם אני להיפרד ולעבור את הסף? ובעצם כל רגע אני עוברת את הסף של הרגע שהיה. אז כמה אני באמת נאחזת ברגעים שהיו ופותחת בפני את הרגעים שיבואו?מרפה לאיטי ומרגישה מבורכת.
עופרה יעקב -הצופן הביוגרפי
אנו חיים במרחבי הסיפור האישי שלנו מיום שנולדנו. הסיפור שאנחנו מספרים מנהל במידה רבה את המחשבות, הרגשות וההתנהגות שלנו ביחס לעולם, לאחרים ובעיקר כלפי עצמנו. הסיפור הוא הקרקע עליה אנו פוסעים במסע החיים,