"עזבי, אין לי כוח להתחיל לשכנע אותה, אז היא תאכל רק צ'יפס במשך חודש, לא יקרה לה כלום". כך אבא לילדה בת 5 טרום נסיעת המשפחה לטיול של חודש בחו"ל. שאלתי: למַה אין לך כוח? מה מעייף אותך? "כי אנחנו רוצים לתקתק את הארוחות בלי מלחמות ועיניינים" אז אין לך כוח למלחמה? נשמע לי מאוד הגיוני, מי רוצה מלחמה. היית רוצה שיהיה אחרת? "כן הייתי רוצה שהיא תאכל מה שכולנו נאכל ולא נצטרך לבזבז על זה זמן ואנרגיה מיותרת" הצעתי משחק משפחתי לזמן הנסיעות שיהווה הכנה משעשעת למזון חדש שנראה אחרת ממה שהיא רגילה: מי מנחש באיזה צד תהיה המסעדה שנאכל בה? מי מנחש באיזה צבע תהיה המפה /הצלחת במסעדה? מי מנחש מה תהיה המנה הכי טעימה במסעדה? נחשו מי יהיה הכי אמיץ ויטעם משהו שהוא לא מכיר? נחשו מי יתחיל לאכול ראשון? מי יסיים אחרון.... מי שצודק בניחוש מקבל פרס (זכות לשבת במקום מסוים ברכב, זכות ללטף ראשון את הדובונים בגן החיות שעוד מעט נגיע אליו.. הבנתם את הרעיון הכללי) וכך ככל שאתם ההורים תרשו לעצמכם להשתעשע ולהיות יצירתיים תרגע המלחמה, תעלה הפתיחות ויהיה לכולכם יותר כיף ויותר בריא זה גרם לו לחשוב רגע, לראות את הילדה באור קצת אחר, אור של ילדה שפוחדת ממשהו לא מוכר... בדיוק כמו שהוא הרגיש כשהיה קטן באהבה, דגנית