ישנם אנשים שמתקשים לומר לא, אז הם פשוט אומרים כן כדי להימנע מעימות ואימות עם רצונם האישי וצרכיהם. הם עסוקים בלעשות את "הדבר הנכון" עבור אחרים כל הזמן, מה שעשוי לעורר אצלם כעס, תשישות וחוסר אנרגיה. באותה מידה שהם זקוקים לחברה של אנשים (פוטנציאליים לריצוי) כדי להניע את עצמם, הם זקוקים להרבה מרחב פרטי, שקט ולבד כדי לנוח מ"העבודה" שלקחו על עצמם. אצל אנשים כאלה יש סבירות גבוהה להתפתחות אכילה מוגברת ולא מאוזנת שנובעת מהצורך שלהם לרצות – ואז היא נקראת אכילה מרַצה. גם אני קצת כזו, פעם הייתי הרבה, הרבה מרצה, הרבה כועסת, הרבה נחמדה, הרבה עייפה והרבה אוכלת, הנחתי שכל הצבת גבול או סירוב שלי יגרמו לכעס/אכזבה/נטישה של הצד האחר. ברוב המקרים של אכילה מרַצה לאוכל יש 2 תפקידים: האחד ככלי אולטימטיבי לריצוי האדם הכי חשוב לנו.. עצמנו (לפעמים עד שבא לנו להקיא..) והשני בהיפוך תפקידים, בו האוכל משמש כידיד קרוב מרגיע, מנחם ומרַצה אותנו, המאפשר לנו לנוח מריצוי האחרים ולרצות את עצמנו. דרכו אנחנו נטענים באנרגיה חדשה שתאפשר לנו להמשיך לרַצות את האחרים. מערכת היחסים הלופית והדואלית הזו הופכת עם השנים לדרך חיים שיכולה היתה להיחשב ליעילה במיוחד אלמלא תופעות לוואי אפשריות: השמנה, עייפות, ירידה בדימוי העצמי, באיכות החיים ובבריאות. אפשר לעשות דיאטה, לספור קלוריות ולהילחם עם עצמנו ועם האוכל כל הזמן וברוב המקרים... להפסיד, ואפשר לטפל בדפוס ההתנהגות הראשוני שלנו כטיפוס מרַצה ולהתקרב למה שנהוג לכנות אכילה אינטואיטיבית או לעניננו, אכילה מרוצה. הנה התובנות שלי בעניין הריצוי: 1. אני צריכה ויכולה להיות אחראית רק לרצון שלי 2. איני באמת יכולה לדעת או להיות אחראית על מה שהצד השני יעשה עם הלא שלי 3. אני מבינה למה אני רוצה לעשות את מה שאני "חייבת" ואיך זה עונה על הצורך הראשוני שלי. 4. אני שואפת לא לפעול אוטומטית, אלא לקחת נשימה, להיכנס לרגע פנימה ולבדוק עם עצמי מה הדבר הנכון לי ומה אני רוצה לעשות בסיטואציה הספציפית 5. אני בוחרת לעשות בשביל האחר כי אני רוצה ומתוך כל אלה הצורך שלי משתנה, האכילה שלי משתנה והופכת מותאמת, מדוייקת, אינטואיטיבית ומרוצה. אשמח לעזור לכם להפוך את האכילה שלכם ממרַצה למרוצה, שיהיה בתיאבון ובבריאות, דגנית