הבידוד שנכפה עלינו עם חזרתנו מנכדינו בטקסס, הוא ברכה אמיתית. זמן איכות שלי לנוח, לחזור לשעון המקומי במידת האפשר? לקחת את הכל "לאט" וגם לקבל עוד מתנות. לא, כאלה שמונחות מתחת לעץ חג המולד כמו אצל בני וכלתי ועם כל הגרביים האדומים של בני המשפחה. ישנן מתנות אחרות. למשל לקבל הרבה מאד שיחות טלפון שמבהירות לי מעל לכל ספק שכל חברותי וחברי אכן חסרתי להם. הם מתעניינים באמת, ושיחה אחת אפילו בת דקות יכולה להאיר את כל היום. או למשל, זמן שאני יכולה מאד לנווט אותו לכתוב סיפור אישי חדש? ברוח חדשה שנשבה לעברי כבר שם כשהייתי יומם ולילה עם 3 נכדי החכמים/ות. ללמוד כמה סיפורים חדשים לעת מצוא כי כשאזדקק להם, הם יהיו כבר בדיסקט שבראש. תודה לאל ..... יש בו הרבה סיפורים ועוד חדשים יהיו לי לעושר רב. ועוד מתנה על הדרך. אני עכשיו לפני בדיקות רבות שאני צריכה לעשות בקרוב. בשל הבידוד נאלצתי לשנות התור לרופאה שלי, ומטבע הדברים אוכל רק ביום א לערוך הבדיקות. ובכן בדיקה אחת חשובה לא הצלחתי לקבל לפני פברואר למרות פניות חוזרות ונשנות במשך 5 חודשים. והנה אני שואלת שוב לגביה. וראה זה פלא נס קרה לי אני יכולה לקבל אותה השבוע הקרוב ואוכל להביא תוצאתה לרופאה שלי. אני קוראת לכך מתנה כי למדתי בחיי... שום דבר אינו מקרה, אולי כך היה צריך להיות מלכתחילה. שום דבר גם אינו מובן מאליו ולכן כשהכל מתנהל כמו שהייתי רוצה, זו ברכה ומרגיע מאד לדעת. וגם כשהייתי בבית המלון בארהב, יום אחד נקלעתי לתחנה שנקראת CREATE ובה בין היתר צייר שמצייר תוך כדי שידור. גם מסביר מה הוא עושה. בדיוק אותה שעה אני מקבלת טלפון מחברה אהובה מכאן. היא מציירת רישומים ושולחת למורה שלה לציור דרך הזום. אני מספרת לה וגם מצלמת את הצייר המצייר. תגובתה המהירה - ובכן אני "מכירה" את הצייר הזה אני גם צופה בעבודותיו דרך היו טיוב. מנפלאות הטכנולוגיה כשאפשר כל דבר לצלם בזמן אמת. האם כל אלה צרופי מקרים? אולי ואולי לא.מי אנו שנדע? וגם ביום חזרתנו לארץ בערב חשבתי על חברה שנסעה לדובאי למרות שהתלבטה מאד האם לנסוע או לא. ובכן תוך כדי כך שאני חושבת עליה היא בטלפון. חזרה באותו יום כמונו משם. צירופי המקרים האלה מעלים חיוך על פני. הם בהחלט מעוררי מחשבה. אבל אם נחזור לסיפורים? בסיפורים קורים דברים כל כך פנטסטיים וכמעט בלתי אפשריים? התבוננו במציאות גם היא לעיתים עולה על כל סיפור טוב ככל שיהיה. אולי חומר למחשבה.?