כשאני יושבת בכל חדר מחדרי ביתי אני צופה בצללים ובאור היום שמתחלפים תדיר וגורמים לי למחשבות. על החיים השבריריים שלנו, שגם הם משתנים ממש מרגע לרגע ואנו תמיד בין האור ובין הצל. לעיתים האור יותר חזק, לפעמים הצל עגמומי יותר ואפרורי יותר. מה עלינו לעשות? לדעתי אנו ממש מג'נגלים בין שני התופעות האלה בחיינו. לרגע אחד אנו סבתא/סבא מקריאים לנכד או נכדה סיפור מקסים, לרגע אנו נשים וגברים, ולרגעים אנו באינטימיות שלנו עם בן הזוג ומודים לאל כל יום על היום הזה. כי אין לדעת לעולם מה יקרה אפילו בעוד רגע, אולי הצל יכסה? אולי האור יפזז לעברנו? כך גם בעולם הסיפורים. הגיבור בסיפור חי בדרך כלל באיזו שיגרה או בעולמו, "עד שקורה משהו יום אחד".... הכל משתנה, המסע של הגיבור הוא הסיפור עצמו, והתובנות בסופו של הסיפור הם השתנות הצללים. האם הגיבור עבר את המסע בשלום? האם הוא למד מהמסע שלו משהו? האם דרכו אנו נוכל גם כן ללמוד על עצמנו? ולשפר משהו לקראת השנה החדשה שכבר שועטת כאן? לדעתי אם הסיפור טוב והמספר מצוין - כן. הרבה. כי הסיפור ישאר בתוכינו באיזה אופן והתובנה, היא כבר תוביל לעשייה מסויימת או להימנעות מעשייה שחשבנו לעשות. אלה הם הרגעים בין הצל והאור. התקווה שכל יום מביא איתו. ויש לי עוד הרבה זכרונות מהאור והצל. זכיתי ונסעתי כמעט בכל העולם לטיולים לא שגרתיים ומאד מאד מרתקים. כשעמדתי בכפר שמייצג מיעוט בין 56 סוגי המיעוטים בעולם יכולתי לצפות בלייב כיצד ייצרו נייר לפני 1,500 שנה. זה המקום היחיד בעולם שעדיין עוסק בכך כמו לפני 1,500 שנה. זה היה רגע נדיר ומיוחד ותמיד תמיד הפניתי מבטי לשמים ואמרתי לקב"ה תודה שהבאת אותי לכאן. זה לא ברור מאליו. כשעמדתי על המדרכת מול פסלו המומנטלי של גינג,ס חאן במרכז עיר הבירה אולן בטור, הבטתי סביבי וראיתי את החיים העלובים של בני המקום למרות המוזילאום המפואר זכר לעבר מפואר. תמיד תמיד ידעתי להודות שהגעתי למקום כה מיוחד. כשצפיתי בנזירים בויטנאם כיצד הם חורטים בצדף על משטח עץ ייפה את מעגל החיים שלהם, ואיזו מיומנות ואמנות חברו ביחד, הבטתי בפניהם. הם היו מאושרים כמעט מ"כלום". והיצירה שלהם מוכיחה שהם מאושרים בדרכם. שום דבר אינו ברור מאליו, כמו גם שנכחתי בטקס שמאנים שבו הם נכנסו לאקסטזה ולסוג של היפרדות מהגוף שלהם באינדונזיה באי  באלי, ואח"כ צפיתי בטקס חניכה של נערים ונערות כשמשחיזים את שיניהם כדי לגרש רוחות רעות, לא חשבתי שזה מוזר, אני מכבדת כל דת או כל אמונה בעולם, למדתי במשך השנים שלכל אחד מאיתנו זכות להאמין ולתרגם למעש את מה שהוא מאמין בו. כנראה אם היו רואים טקסים אצלנו גם הם יכלו לחשוב שזה "מוזר" אולי פרימיטיבי לדעתם? היום כשאני קוראת את "תולדות האנושות" של יובל הררי והכל מתבהר לי - שלל הדתות שראיתי וחוויתי, האנשים ומנהגיהם שעברתי דרך אירוח בבתיהם אם זה בקירגיסטן אם זה בערים בסיביר דרך הרכבת הטרנסיבירית או בפרו וגם בארגנטינה. כולנו הרי "ילדיו של אלוהים" ולכן יש מקום לכולנו. והלוואי ונזכור תמיד שלכולם זכות שווה על הארץ הזו. אמש התבשרתי שנכדי הקטן מבני הבכור בארה"ב הוא בן 9.5 כנראה נדבק (בקושי) לשמחתי ומרגיש טוב, אבל יש בבית בידוד כי אין ברירה. ובכן, זה לא נעים ומקלקל תוכניות של אחיותיו התאומות בנות ה-11 וכמובן ההורים אבל התנאים לבידוד הם אידיאליים עם בית ענק, עם חצר וגינה ובריכה כך שאפשר בתור לצאת החוצה ולא להיות בחדר שלך כל היום. וכשאני חושבת על כך זהו מעין שיעור משמים לכל אחד מאיתנו שמהלך בין האור והצל ואינו יודע אפילו בעוד דקה מה יהיה... האם הוא יהיה באור הרבה זמן, או הצל יכסה, ויעיק? אבל אפשר מכל מצב למצות את הטוב, האפשרי לאותו רגע ולקוות לטוב. הלוואי שהקורונה כבר תצא מחיי כל האנשים על פני כדור הארץ.... הגיע הזמן לא? נקווה שנמצא את הדרך להיפטר מהפנדמיה הזו.